הרמתי את שתי ידיי מעלה וחיכיתי. הרגשתי שיש לי כוח לעמוד כך
כל היום מבלי להתעייף. עמדתי על גבעה בעלת דשא מצהיב וסביבי
הרים וחורשות אורנים. ריח של גשם עמד באוויר והאדמה היתה לחה.
הבחנתי בכמה פטריות רעילות צמודות לגזעי העצים. מעלי לא היה
דבר, אפילו לא שמים. רק שקט. כאילו משהו פער חור תהומי ברקיע,
בדיוק מעל לראשי. אבל השחור הפנט אותי בדרך משונה. שלא כמו
האור, היתה בו מעין משיכה כואבת לעיניים, תחושה שהצבע שואב אל
תוכו את שאר הצבעים ומטיל עליהם צל. לאחר מבט ממושך מעלה,
הופיעו לנגד עיניי כתמים לבנים מסנוורים. השחור שינה את
צורותיו במהירות כיצור חי ומבועת. ידיי, כאילו נמצאות בתוך
בועת מים חמימה, ריחפו באוויר בשלווה ונעו עם משבי הרוח כמו
צמרות העצים. לפתע חלפה במוחי מחשבה שכל המעמד הזה מטופש
ביותר. אם מישהו היה עובר במקום ורואה אותי עומד שם על ראש
הגבעה כשידיי מונפות באוויר, וודאי היה משתומם מאוד למעשיי.
הרפיתי מן המאמץ המועט שבהנפת הידיים, על מנת לגרום להן לצנוח
מטה, אך הן נשארו כשהיו. מופתע מעט, ניסיתי למושכן בכוח, מפעיל
עליהן את כל כובד משקל גופי, אך ידיי נשארו תקועות בתוך בועת
האוויר השקופה. כשנואשתי מהמשיכות חסרות התועלת, הרמתי את
רגליי בכוונה להרחיק מעליי את הבועה, אך גם הן נבלעו בה
ונותרתי תלוי באוויר. ככל שנאבקתי בבועה כך שקעתי בה יותר.
השחור נראה לפתע מאיים. נוכחתי לדעת כי אין לי כל מוצא מן
התסבוכת אליה נקלעתי. טבעתי בבועה, וכמו במים לא יכולתי לנשום.
אך כל זאת אירע תוך שבריר של שניה, כיוון שמיד לאחר מכן הועפתי
בחוזקה אל עבר השחור שברקיע  ונבלעתי בו חי.