ישבתי וחשבתי. למה הוא אמר לי שהוא יאהב אותי לנצח? הרי הנצח
הוא בסה"כ אפר ושום דבר מעבר לכך. אי אפשר לאהוב לנצח. שום דבר
הוא לא לנצח, כי אין נצח.
ואז לא עניתי לו. פשוט אמרתי: "אין נצח," והוא שתק, לא הבין.
הסתכל עליי ואז הלך. למחרת לא דיברנו. לא הבנתי למה.
"אין נצח, הא?!" הוא חזר אחרי בנימה לגלגנית. "לא היה לך משהו
יותר טוב להגיד?"
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
"שתחנקי בגיהינום!" הוא אמר והפנה לי את גבו.
"חכה רגע," אמרתי. "מה יש לך?"
"היית יכולה פשוט לשתוק אם לא רצית להגיד שאת אוהבת אותי
בחזרה," הוא ענה ואז הלך מהר.
נשארתי שם המומה. הרי אני כן אוהבת אותו. אני שונאת שאומרים
דברים לא אמיתיים. הוא יכול היה להגיד שהוא אוהב אותי ולא יותר
מזה. כי כשאומרים שאוהבים לנצח, זה תמיד נגמר במוות, כמו כל
דבר. אבל אהבה צריכה להמשך בלי להזכיר את המילה מוות ונצח=
מוות.
חשבתי על זה הרבה אבל לא הגעתי לתשובה. למה אנחנו עובדים? למה
אנחנו משחקים? למה אנחנו לומדים? למה אנחנו סובלים? הרי הכל
ייגמר בסופו של דבר באותה דרך. כל מה שאנחנו לומדים, כל העבודה
שאנו עושים, כל האנשים שאנו מכירים - הכל סתם. מתישהו הכל יגמר
וכל מה שהשקענו יעלם. אנשים יודעים שזה יגמר, אך בכל זאת הם
לומדים, עובדים ומתאהבים. ואני שואלת למה? אולי לכל אחד יש
בתוכו תקווה שזה לעולם לא ייגמר.
"חכה שנייה," אמרתי לו כשראיתי אותו יוצא מפתח ביה"ס.
"נמאס לי מהפילוסופיות שלך על אהבה ומוות," הוא אמר ואני מודה
שבאמת זה כבר התחיל להמאס על אנשים שאני כל הזמן שואלת אותם
למה הם משקיעים כל כך בחייהם אם הם ממילא יסתיימו.
"אני מצטערת," אמרתי, "אך זאת אני ואין מה לעשות."
"אם זה ככה, אז אולי תהרגי אותי עכשיו וזהו לפני שאני סתם
אשקיע בחיי. הרי גם ככה הם יסתיימו," הוא אמר והרים את קולו.
"תפסיק כבר," אמרתי.
"נו, תהרגי אותי! תהרגי אותי!!!" הוא צעק והביא לי את אולרו.
"אתה יודע שאני לא אעשה את זה."
"נו כבר! מה את מפחדת? תהרגי אותי! תהרגי אותי כבר!!! אני לא
רוצה לבזבז את החיים שלי! אני רוצה למות!!!" הוא צעק ושם את
אולרו בידי כשהסכין מכוון אל בטנו. "נו כבר!!!" הוא צעק.
"די! תפסיק! אל תגיד את זה!" הרמתי את קולי.
"את אמרת את זה, לא אני!!! אני רוצה למות! את לא מבינה? תהרגי
אותי כבר."
"אם אתה רוצה להוכיח משהו, זה לא כ"כ הולך לך!"
"תסתמי כבר! רק תתקעי את זה בבטני!!! זה לא כ"כ קשה! אני רוצה
למות!" הוא אמר. כבר לא יכולתי. תקעתי את הסכין בבטנו וברחתי.
לעולם לא אשכח את הרגע הזה, את המבט הכועס שלו, המבט הבוכה,
העצוב, המבט שאני הרסתי. אני מחקתי את חיוכו, אני הרסתי את
חייו ושוב חזרתי להיות יתומה ללא חברים שכולם שונאים, בודדה
ומסכנה שכולם מרחמים עליה. חזרתי להיות אותה אחת שהורסת לכולם
את החיים כשהיא מנסה להציל אותם מגורלם, מהמוות.