היא לגמה בשקט מהקולה שבכוס החד-פעמית.
- סבא, מזל-טוב!
- מזל-טוב!
- סבא, איך זה להיות בן 80?
נשיקות, חיבוקים, רעש, דיבורים, צחקוקים.
היא ישבה בצד בדממה, צופה בהמולה וחושבת. היא אהבה לחשוב.
רעות היתה בת 16, בהירה. שיערה היה חום בהיר, עיניה היו חומות
וגדולות. מבנה גופה היה רזה וכפי שאביה אמר לאמה ערב אחד לפני
ששכבו לישון, "היא מלאה במקומות הנכונים". רעות לא היתה יפה,
אבל בהחלט נאה.
כולם חשבו כך, חוץ מרעות. היא שנאה את שיערה החלק, היא רצתה
אותו מתולתל. היא שנאה את עיניה החומות, היא רצתה אותן כחולות.

"אני לא מבינה אותך, רעות, את יפה כמו שאת", אמרה לה אמה, כאשר
רעות סיפרה לה, שהיא רוצה לקנות עדשות צבעוניות ומתלתל חשמלי
לשיער. לבסוף לא קנתה לה, לא עדשות ולא מתלתל. אמה לא נתנה לה.

זה היה לפני שנה, אז היתה הילדה הטובה של אמא. טוב, נו... היא
עדיין, אבל היא חייבת לנסות לא להיות כזאת, לנסות להיות אחרת,
להוכיח שהיא יכולה להיות שונה, שהיא לא צפויה, שהיא לא הילדה
הטובה של אמא. כדי שיראו שגם לה יש עקרונות, שהיא יכולה להשיג
מה שהיא רוצה... פשוט למרוד!
היא שתתה עוד קצת קולה והמשיכה לתהות: למרוד? זה באמת מה שאני
רוצה? זה לא סתם דאווין?... לא, זה באמת מה שאני רוצה. זה באמת
מציק לי, זה לא קשור לחברה' בכלל, זה מעצבן!
כך המשיכה רעות לחשוב ולתהות, מנותקת לגמרי ממסיבת יום ההולדת
המשפחתית של סבה.

"היי רעות, מה קורה?" רותם, בת דודתה של רעות התקרבה אליה
מחזיקה ידיים עם בחור.
"הכל טוב, מה איתך?" שאלה קצת רעות בלחש.
"מצוין. תכירי, זה החבר שלי- רועי. רועי, זאת רעות- בת דודה
שלי"
רועי הושיט את ידו ללחוץ את ידה של רעות. הם לחצו ידיים. ידו
היתה גדולה וחמה ולחיצתו איתנה.
כשרועי הלך להשתין, רותם קירבה כסא והתיישבה ליד רעות.
"נכון, שהוא מתוק?" שאלה במבט מאוהב ומרחף.
"אה.. כן. בן כמה הוא?"
"26"
"קצת גדול לך, לא?"
"קצת, בהתחלה זה הפריע לי, אבל עכשיו כבר לא. אני כל-כך אוהבת
אותו, שלא אכפת לי. מה קורה איתך ועם בנים? יש מישהו
בינתיים?"
"לא", ענתה רעות ביובש.

רותם היתה בת 21, אבל ילדותית למדי ומפונקת.
כשרועי חזר, הוא התיישב ליד רותם והניח את ידו על ירכה.
רעות הרגישה צביטה קטנה של קנאה. חודשיים וחצי מאז שחברה עזב
אותה והשאירה עצובה ובודדה. הם נפרדו מסיבה מביכה, שאותה לא
גילתה לרותם. לאף אחד לא גילתה אותה: הוא רצה שיקיימו יחסי
מין. היא כמעט עשתה את זה, כבר היתה בלי חולצה, אבל לפתע נלחצה
והתחרטה. הוא כעס עליה, עד ששיכנע אותה לעשות את זה- היא
מתחרטת? מכעס הוא עזב אותה. עד היום היא מצטערת, שקיבלה
"רגליים קרות", ולא פשוט עשתה את זה. אבל מאוחר מדי.

אמה ודודתה של רעות החלו לפנות את האוכל מהמזנון. אמה עשתה
לרעות פרצוף, שתקום ותעזור. רעות קמה באי-רצון בולט והתחילה
לפנות גם היא. היא לקחה ביד אחת קערת סלט ובשניה פרוסות דג על
צלחת ונכנסה למטבחו של סבה. כשנכנסה, הניחה את האוכל על
השולחן. כשפנתה לצאת, הרגישה בשתי ידיים גדולות נחות על
מותניה. היא הסתובבה וראתה שזה רועי, שאוחז אותה. המומה היא
שאלה, "מה אתה עושה? אתה יכול בבקשה לשחרר אותי?". רועי לא ענה
לשאלתה ואמר בקול נמוך, "תהיי בשקט ובואי איתי". היא הנהנה
בשקט. הוא עזב את מותניה והחזיק את ידה. הוא לקח אותה לחדר
צדדי בבית סבה ונעל את הדלת. הוא עזב את ידה והפילה לרצפה, הוא
רכן מעליה והוריד לה את הגופיה. היא נאבקה בו, שלא יוריד אותה.
הוא סטר לה בכוח ואמר לה בקול הנמוך שלו, "לא כדאי לך לנסות
אותי". הוא פתח את רוכסן החצאית שלה בצד והוריד אותה. לעיניו
נגלו שתי רגליים רזות, חלקות וארוכות. הוא הוריד ממנה את
התחתון הקטן, התמים והלבן שלה. היא רצתה לצרוח, אבל פחדה ממנו.
הוא הביט בה ואמר, "אם תצרחי, את תצטערי על זה אחר-כך מאוד".
הוא פתח את אבזם החגורה, את רוכסן מכנסיו ועלה עליה. הוא חדר
לתוכה במהירות ובעוצמה, עד שהיא שכחה מה אמר קודם, וצרחה. רועי
תפס לה את פניה וסטר לה שוב על לחיה השניה, "אמרתי לך לא
לצרוח". לחיה כאבו. הוא יצא מתוכה, הכניס את האיבר שלו למכנס,
סגר את האבזם ואת הרוכסן. סידר את החולצה. רכן מעל רעות והחדיר
יד אל מתחת לחזייתה, וליטף אותה. היא נתנה לו ללטף בשקט. הוא
התקרב לאוזנה ולחש, "אם תספרי למישהו, אני נשבע באלוקים- אני
ארצח אותך". הוא קם, סידר את שיערו ושוב את חולצתו. פתח את
מנעול הדלת ויצא. רעות התיישבה על הרצפה וחיפשה את התחתון שלה.
כשמצאה אותו, לבשה אותו. היא ראתה את חצאיתה מושלכת לצידה. היא
לקחה אותה בדמעות, קמה ולבשה אותה. לקחה את הגופיה ולבשה אותה
גם כן. היא מחתה את הדמעות על לחיה הצורבות. יצאה מהחדר וסגרה
את הדלת בשקט. נכנסה לחדר השירותים, הסתכלה במראה, סירקה את
שיערה באצבעותיה, שטפה את פניה וניגבה אותם המגבת של סבה.
הביטה שוב במראה. לחיה היו אדומות ועיניה גם, מדמעות. 'אני
אמציא משהו', חשבה בליבה.
רעות יצאה מהשירותים, נכנסה לסלון והתיישבה על הכסא המרוחק
מכולם, שעליו ישבה קודם לכן. רותם התקרבה אליה. "רעות, מה קרה?
בכית?". רעות הרימה את עיניה, "לא, אני פשוט עייפה". היא ראתה
את רועי בצד השני של החדר יושב על הספה עם קפה וחתיכת עוגה
וצוחק כאילו לא קרה דבר. 'אני צריכה לנסות להתנהג כמוהו- כאילו
כלום לא קרה'. היא ישבה וחשבה על זה, מנותקת לגמרי ממסיבת יום
ההולדת המשפחתית של סבה.