כל יום ספציפי בשנה אני עולה לקבר שלך.
בוכה ובוכה ולא מבינה.
איך דווקא אתה מתת במלחמה?
מתפללת לאלוהים שאולי יום אחד תחייה.
מבקשת סליחה על כל המילים שאמרתי לך כשרבנו.
מסתכלת לשמים ומקווה שאתה מסתכל עלי.
מרגישה שרק אתה שומר עלי.

פזמון:
זה לא חלום זו מציאות.
למה אני מרגישה כל כך אבודה בלעדיך?
למה החדר שלך ריק כל כך?
הלוואי לו יכלתי להחזיר את הזמן אחורה, ולחבק אותך חזק.

איתך ביליתי יחד עם המשפחה.
בשישי הייתי יושבת ליד החלון מחכה שתגיע כבר מהצבא.
היית מחייך אלי בחיוך רחב.
היית שומר עלי מפני כל העולם.
היית לצדי כשהייתי לבד.
אחי...
לאין הלכת?
אחי...
אולי תחזור?
הדם שלך חרוט לי בזיכרון.
לא אשכח את היום בו מתת.
לא אשכח את החיבוק האחרון שנתת.

פזמון:
זה לא חלום זו מציאות.
למה אני מרגישה כל כך אבודה בלעדיך?
למה החדר שלך ריק כל כך?
הלוואי לו יכולתי להחזיר את הזמן אחורה, ולחבק אותך חזק.

מתפללת ומתפללת אבל אין קול שעונה לבקשתי.
רוצה שתחזור ושנבלה שוב ביחד כמו פעם.
האם אתה זוכר?
האם יש אלוהים בשמים ששומע אותי?
מניחה על הקבר שלך פרח... אולי זה ייתן לי קצת אור.
הכל מבחינתי שחור מאותו יום מותך.
החדר שלך ריק ושקט.
שמך נימצא לי בראש.
פניך כבר נעלמו לי מהזיכרון.
סלח לי על כך אחי.
אבל המוות זה דבר שהורג אותי...