שחרית הדמים
"סיפור זה סופר שלא מכבר הימים, הוא סופר והוגד בידי רבים
וטובים, אך שלא כמו בלשון בני-האדם, הלשון השקרית, הסיפור
מתגולל פה בצורתו המקורית":
"הגשם הראשון החל מטפטף, אך הפעם איני מתכוון ליורה, אני מדבר
על הגשם הראשון, טפטוף המים הראשון, שהגיח מהשמיים פתאום
לעולם. הרוח נשבה לכל הכיוונים, מותירה קולות שריקה רמים
אחריה, בעוד שכל האזור הקפוא והשומם לא זע. היה זה עידן-הקרח
בפי שפת בני-אנוש.
משהו עכר את האווירה. משהו הפריע לסדר הטבעי.
קרח הותז מתוך האדמה בקול נפץ רם, מגיע עד לשמים, מרקיע שחקים.
ההרים רעדו, ומתוך האדמה קרחון מעלה אדים יצא. גוש הקרח הזה
עמד שם במשך חצי מאה לפי שנות בני-אדם, או לפחות מה שהיה
מבני-האדם אז.
מיד לאחר מכן, לאחר שהסדר נשאר במצבו הידוע במשך חמישה עשורים
נוספים, נוזל אדום וחשוד טפטף מהשמיים, נוזל חם, נוזל שהייתם
יכולים להשבע בחייכם שהוא מאגמה רותחת, אם כי היה בפשטות דם.
הנוזל חלחל אל הקרחון, ממיס אותו אט-אט, כשמשהו שלא נראה עוד
בעולם, משהו בעל צורה לא מובנת ביחס לסביבה, הגיח החוצה, לבן
כמו הנוף השלגי, כמו כל הקרח שעטף את האיזור שנקרא "כדור
הארץ".
הדבר הזה פלט צרחה, צרחת רעב. הדבר הזה היה נשגב מהבנתכם.
הצרחה מוססה קרחונים כמו חומצה קטלנית, עצרה את הדברים מלכת,
הקפיאה את העצמים הקפואים עוד יותר.
היא הרעידה את האדמה וטלטלה את ההרים, שברה את גוש האדמה
לחתיכות ענקיות שנקראו בהמשך "יבשות", מהדהדת בכל האזור
באקוסטיקה מדהימה.
הדבר הזה היה ערפד.
היצור המופלא הזה, שבהמשך יהיה המפתח לחיים, החל צד אחר אוכל.
ניסה לאכול קרחונים, אך הם לא היו די בכדי להספיק לקיומו. ניסה
לאכול צמחים, אך אלו רק החלישו אותו. במשך מאה שלמה היצור הזה
לא אכל כלום, היה על סף גסיסה. בזמן שעוד ארבעה כמוהו נוצרו,
בתהליך מזורז.
במשך הזמן היצור הזה פיתח שפה, ודיבר בה לעצמו, ולאחר מכן עם
הארבעה הנוספים. מוצא לעצמו חברה ומפתח אינטילגנציה גבוהה.
שמו של הערפד הזה היה קיין, ושמם של אחיו היו הבל, גאד, דוול
ולוציוס.
הערפדים התפלגו לשני קבוצות, כשכל אחת מונה 2 ערפדים - בקבוצה
אחת היו דוול וקיין, בעוד שבקבוצה השניה היו הבל וגאד(לוציוס
בחר להתבודד, שכן זה היה מטבעו).
כל קבוצה למדה את אמנות הכנת הבגדים, שהוכנו משאריות גופותם של
האבות הקדומים שנקראו "הדינוזאורים". צבעי בגדיהם של קבוצתם של
הבל וגאד - הוון, היה לבן וכחול, כסמל לטוהר ולשמיים(שהיו הדבר
האהוב ביותר על קבוצת הוון). צבעי קבוצתם של דוול וקיין - הל,
היו אדום-שחור, כסמל לחושך, אש ואדמה(לאחר שהערפדים גילו את
האש באחד מימי חייהם, קבוצת הל ראתה בה משהו מסחרר ומהמם,
ובעצם הדבר הנפלא ביותר שיש על פני האדמה).
יום אחד, קיין כבר לא יכל לנשוא ולסבול את הרעב ומצא את עצמו
על סף גסיסה.
הוא יצא למערתם של גאד והבל, בעוד שגאד יצא לסיור בחוץ -
לבדיקה אם הלטאות הללו, הלטאות הקטנטנות הללו שהתפתחו מהאבות
הקדמונים, הצליחו להתפתח מאז בדיקתו האחרונה, בעוד שהבל העצלן,
ישן כהרגלו שנת ישרים(מן הראוי לציין שהבל לא הביא תועלת
לקבוצת הוון ולא תרם לה בשום צורה, שכמו כן גם היה החלש ביותר
מן חבורת הערפדים, ועיסוקיו העיקריים היו שינה ורביצה בחוסר
מעש).
הערפדים היו חיוורים מאוד, בעלי ניבים מחודדים וקטלניים, עם
ציפורניים מחודדות אפילו עוד יותר, וקיין היה אחד קטלני ביותר.
קטלני לכל יצור בעתיד, קטלני יותר מכל דבר שתוכלו להעלות על
דעתכם. הוא היה כל כך חזק עד שיכל לינוק נשמות, לקחת כוח חיים,
להקפיא ולשתק יצורים חיים.
קיין ידע שזהו יעודו בחיים, הוא חייב לאכול, אך הוא לא ידע
שהוא יהיה המפתח לדבר הנשגב ביותר בהיסטוריה.
הוא הסתער על הבל בשיניים חשופות ובשאגה מקפיאת דם, לכיוון
צווארו, מזנק לעברו, הורג אותו ומוצץ מתוכו את דמו ואת כוח
החיים שלו, תוקע בו את ניביו ואת טפריו ולא מרפה, ניזון ממנו,
מכווץ את עצמותיו, סותם את עורקיו, ניזון את מזונו הראשון
והאחרון. מגשים את גורלו.
גאד בדיוק חזר למערה, וראה את גופו של קיין רוכנת מעל גופתנו
של הבל, כשדם שוטט מפיו של קיין. קיין הביט בו במבט משתק, חושף
לעברו את ניביו, מוכן להכות בכל רגע, כאילו הדבר היחיד שרצה
לעשות עכשיו הוא לרצוח, לקטול, לשסף, לחתוך.
קיין זינק לעברו בתעופה, משנה צורה באוויר במהירות מצורה מוזרה
שהתגלתה כעטלף בעתיד, לצורת אדם ולצורת ערפד.
מצידו, גאד שלף את אצבעו וברק מרצד וחשוד יצא מתוכה, ירוק כמו
ברקת אך עם זאת מונה איך שהוא בתוכו את כל הצבעים בעולם, מרכז
את כל המשאבים הדרושים לו בכדי להזיק, גורם לקיין להתכווץ
מכאבים, בפה פעור, מתקפל בעוויתות נוראיות, משנה את צבע עורו,
כאילו היה אחוז דיבוק, משאיר על קיין חבלות וחברבורות מוזרות,
מסיים את חייו.
ואז - תחילתה של האנושות באה לשחרה.
מתוך בטנו של קיין, יצאו עוברים, שהפכו במהרה לבני אדם והתפזרו
כל אחד למקומו, ומאוזניו - עטלפים, שריחפו לכל עבר והשתחררו אל
העולם בקלילות. אור וחושך יצאו מכל גופו של קיין, נאבקים אחד
בשני על קיום ועל מימוש כוח חזק יותר. על שליטה, בעוד שהוא
מרחף באוויר כשגפיו שמוטות לאחור ובטנו שועטת לפנים, מאיימת
לקרוע אותו. לאחר מכן, קיין נפל מת לצד אחיו הבל.
האדמה התחלקה לשלוש -
חלקה האחד, בו היה דוול, ירד למעמקי האדמה, והוכרז כממלכת הל
כתוצאה מהאופל שיצא מגופתו של קיין. דוול הפך לאדום, גידל
קרניים והיה אחראי על נשמות מתים חוטאות. מאיזור זה הגיעו
המגיפות, היצורים האלימים, והצד האפל של הארץ.
חלקה השני, בו היה גאד, עלה למעלה, לשמיים והוכרז כממלכת הוון
כתוצאה מהאור שיצא מגופתו של קיין. גאד הפך חסר צורה וקורן
אור, והפך לממונה על הסדר בעולם, ועל נשמות טהורות. מאזור זה
הגיעה השמש, היצורים הנאורים, וכל הצד הקדוש של הארץ.
חלקה השלישי והגדול של האדמה, נשאר באמצע, ונקרא "העולם". מכיל
בתוכו את לוציוס, שנשאר בצורת הערפד המקורית, את בני האדם, ואת
העטלפים. אך מכיל בתוכו גם יותר מזה, נקודת הקרב של הצד הטוב
והרע, בו שניהם נאבקים על שליטה. מכיל טוב ורע באותה מידה.
כתוצאה מחילוק האדמה ומהאנרגיה העצומה שנפלטה מקיין, הקרחונים
והשלגים התמוססו כלא היו, הופכים לאדמה עשירה מתחת, ולשמיים
תכולים מעל. האדמה מגדלת צמחים והשמיים מגדלים נוף טבעי של
עננים ועבים אשר נראים רכים ונעימים ככריות. האדמה עצמה התחלה
גם כן למה שנקרא בפינו היום "היבשות", שבהמשך נקראו בשמות כמו
"אפריקה", "אסיה", "אירופה" וכו' על ידי בני האנוש.
העטלפים שיצאו מגופתו של קיין מצאו לעצמם את מקומם הטבעי
במערות חשוכות, ישנים ביום וערים בלילה, חלקם מחפשים אחר
פירות, חלקם אחר דם בשרני, בעוד בני האדם היו מסובכים יותר.
בני האדם התפלגו כל אחד למקומו והקימו משפחות. חלקם התבייתו
ויצרו חברה מגובשת וחזקה, שפיתחה את מוחה ואת כוחה, ובמהרה
שלטה בעולם ביד רמה. הם היו האנושיים. חלקם השני של בני האדם
שיצאו מגופתו של קיין בחרו לברוח ליערות העבותים ולג'ונגלים
הסבוכים. מחוסר שימוש במוחם המפותח שניתן להם, הם נעשו טיפשים
יותר ופחות פיקחים, כצורך להגנה הם פיתחו שיערות גוף סבוכות
וחזקות, וכצורך לטיפוס על עצים וכו', גפיהם הפכו להיות מתאימים
לפעולות פיסיות קשות יותר מאשר של בני האדם. חלק זה נקראו
קופים.
הזמן עבר והציוויליזציה התפתחה, בני האדם התרבו בקצב מדהים, מה
שנתן ללוציוס אפשרות לשתות דם בלי לאבד הערכה יתרה מצד אחיו
הטוב, גאד(שנקרא גם אלוהים), הערכה שווה לזו מצד אחיו הרשע,
דוול(שנקרא גם השטן). חלק משמות בני האדם החשובים
בציוויליזציה, היו אבר(ה)ם בן-תרח, ישוע בן-יוסף ואבו אל-קסאם
מוחמד בן עבדאללה בן-עבד בן מוטליב בן האשים.
לוציוס היה חצוי לטוב ולרע, הוא ניזון והתרבה בעזרת רשע - אונס
ורצח, בעוד שהוא עזר לבני אדם ועשה מעשי קדושה. בכוחו של
לוציוס הייתה האפשרות להפוך לעטלף או לבן אדם כאוות נפשו ויותר
מזה - לכל צורה שהיה רק חפץ בה.
הוא היה הערפד החזק ביותר בעולם הידוע, אין ספק בכך, ויכל להלך
באור יום מלא מבלי שיקרה לו כלום.
הוא היה אקרובט מדהים וחוזקו עלה על כל דמיון, חסר גבולות ממש,
בעוד שהקסם האישי שלו והאינטילגנציה שלו, לא פחתו מכוחו הפיסי,
הופכים אותו לישות נשגבת.
שילובים של הלטאות (שהתפתחו לזנים ומינים מיוחדים ביותר כגון
"זוחלים" למשל) ובני האדם(קופים ואנושיים כאחד) הפכו לקבוצה
חדשה בשם "יונקים"(שלאחר מכן אחרי שילוב שלה עם בני האנוש,
נוצרו חיות מסתוריות וקסומות כגון אנשי-זאב למשל) וליצורים
שונים כגון דרקונים(שילוב לטאה ואדם). יונקים אלה התברכו
כקבוצה הנפוצה בעולם שכללה משפחות גדולות ושונות כגון
החתוליים, הכלביים וכו'.
הערפדים שפוזרו בעולם(לאחר שהורבו על-ידי לוציוס), הגזע העתיק
ביותר, בחרו בדרכי רשע או בדרכי הטוב. הערפדים
הרשעים(דולוריאנים) רצחו, אנסו, גנבו ושירתו את דוול, בעוד
שהערפדים הקדושים(וואלורדים) ניזונו מדם חיות, והמציאו דתות
ותורות בעלות חוקים שיהללו את גאד.
שני החלקים חמדו בכוחו של לוציוס, הערפד החזק בעולם, וכמו כן
גם על עוד חילוקי דעות והיבטים שונים, ולכן באו למצב מלחמה עזה
אחד עם השני. מלחמה מתמדת ועקובה מדם(הן אנושי והן ערפדי),
שנמשכה לכל אורך הציוויליזציה האנושית, אך זהו סיפור לפעם
אחרת".
"זהו סיפורו של שחר הדמים, שחר העולם והיצורים החיים, זה סיפור
על כוח פיסי, אינטילגנציה וגם יהיו פה קסמים, אך בעיקר, יותר
מכולם, סיפורו של לוציוס - הערפד החזק בעולם".
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.