העיניים נפקחות, עדיין לילה. זה היה רק חלום, אני כבר לא אצליח
להירדם שוב.
חלמתי, שאתה שוכב עם מישהי במיטה שלי. חיבקת אותה, ככה מאחור-
כמו שחיבקת אותי. נראית כל כך מאושר, לא כמו כשהיית איתי.
כמה נורא לחשוב עליך שוכב עם מישהי, שאיננה אני, כמה נפלא
לחשוב עליך מאושר.

המבט הזה שלך! בעיניך הבורקות, המנחמות, הממוטטות את המילים.
אותו מבט, שהיה הדבר הראשון בו הבחנתי בך, והזכרון האחרון שיש
לי ממך. המבט הזה שלך חקוק לי בראש, צרוב בנפשי, מלווה אותי עם
כל נשימה, עם כל בת צחוק, עם כל שיר, עם כל דמעה. מלווה אותי
גם כשאני איתו, בדירה שלו, שלא מכילה איש מלבדנו, ואני גונחת
את אותן גניחות רמות ששמרתי לך, לעונג שבאושר העילאי הנובע
מגופך רקום לגופי. אותן גניחות, שעכשיו נשמעות רק בגלל שהוא
אוהב לשמוע אותי ככה, כשהוא הולם בי ולי לא אכפת, הרי מגיע לו-
הוא פינק אותי קודם...

אני חושבת, שהפעם טעית- עבר כבר יותר מחצי חודש שלם ולא עבר לי
אפילו חצי! למען האמת, לא עבר לי בכלל.
רחוק מהעין לא בהכרח רחוק מהלב. עדיין, עם כל יום שעובר, אני
אוהבת יותר, והכאב לא מתקהה כי אם מתחדד. עד שלפעמים נדמה, כי
גופי הקטן לא יוכל עוד מלהכיל את כל כמות האהבה הזאת, המהולה
בכל כך הרבה כאב, ואז אני אתפוצץ למיליוני... לא! למיליארדי
חלקיקים זעירים, שיתפזרו באויר. חלקם יצטרפו לחולות נודדים,
חלקם יישטפו בזרמי הסחף וחלקם פשוט יחלפו עם הרוח. מי יודע,
אולי הרוח תנשוב לכיוון השטחים...



24.6.04