אני מנסה לחייג אבל הרעד באצבעות גורם לי להפיל את השפורפרת.
מטילה את הראש לאחור, לוקחת נשימה עמוקה, מנסה למחות דמעה אבל
שורטת את עצמי ליד העין במקום.
שוב הטלפון בידי, לוחצת על שני כפתורים, וטעות...
אולי נידונתי לבדידות הזאת למחשבות האלה לציפיה עם כל צלצול
טלפון ורק הקול הנכון לא בצד השני.
אני מנסה לחתוך נייר וחותכת לא לפי הקוים - כמה אירוני, אפילו
את זה אני לא מצליחה לעשות.
לאחרונה זה נראה כאילו אני יותר לא מצליחה מאשר כן. דברים
נופלים לי מהידיים, עטים נוזלים לי, משפטים שאני לא צריכה
להגיד משתחררים לאויר העולם בעוד שאלה הנכונים עולים לי חמש
דקות מאוחר מדי.
הצלחתי לחייג. אני שומעת צליל ואז אני חולפת ליד מראה. הטלפון
נשמט ממני בבהלה. מי זאת במראה? אני לא מזהה אותה. עיניים
נפוחות מבכי מלוות בשקיות שחורות-ירוקות "מחמיאות", השריטה
החדשה כמובן, שיער פרוע אבל את כל אלה כבר ראיתי עלי בעבר -
הוא חדש.
המבט הזה של אני לא יודעת, או אני לא בטוחה או אני פשוט לא
שווה יותר מדי, כל האיפור שבעולם לא יסתיר אותו אז חבל בכלל
לנסות.
הצלחתי להרכיב את הטלפון חזרה. מעניין מתי אתחיל להסתפק
בנצחונות האלה שאני זוכה לטעמם כמו לקשור את השרוכים לבד או
לחייג מספר שכבר חייגתי אלפי פעמים. אם אני אצליח להתקשר, מה
אני אגיד לו? שאני שבר כלי מהסוג שאי אפשר לאסוף לא בידיים ולא
במטאטא אלא לחכות לשטיפה של הריצפה.
אולי אני אגיד לו שאני צריכה שהוא יאמין בי שוב כדי שאוכל לקום
בבוקר.
בטח שוב לא ייצאו לי מילים אלא חריקת קול חנוק של בכי. הוא
ירגיש נורא, "עוד מטען לשאת על הגב", הוא יחשוב. פעם אני הייתי
זאת שסוחבת ויודעת והטלפון היה מצלצל ללא הרף. פתאום, הידיים
שלי כל כך רועדות שאני מנסה לעצור אותן אחת באמצעות השניה
בהתקף חרדה. אני לכודה עם הידיים שלי - לא יכולה לעשות שום
דבר, אני לא יכולה להתנתק מהן. שמישהו יעצור אותן! אין לי
שליטה עליהן!
עוד נשימה, עוד דמעה שחוצה בבטחה את הלחי וצליל חיוג.
עם כל צליל, חיוך עולה על שפתי. הוא הרי היחיד שמוציא אותי
ממצב כזה. גם אם הייתי שוברת חצי עולם, הוא היה יודע מה להגיד.
גם אם החצי הנותר היה זורק אותי, הוא היה תופס. נשימה קצרה
יותר, אני נרגעת. עוד רגע אחד וזה יגמר, כל מילות הקסם להן אני
זקוקה כמו דג למים יזרמו אל אוזני. רק המחשבה על זה נותנת בי
שלווה.
"שלום, הגעתם לתא הקולי של..."