"Hoping their dreams will bring her back... It's sad."

אני זוכרת את עצמי עומדת שם, מסתכלת על הגב שלך הולך ומתרחק
ממני, עם תיק הטיילים העצום הזה, שהיה יותר גדול ממך.
הם לא באו.
כל אותם חברים יקרים, שהיו אתך עוד מהחטיבה, מהיום שהגעת לארץ,
כל אותם אחים והורים וחברות ומכרים, שמילאו את הזמן שלך ולא
השאירו לך דקה לנשום אותי, הם לא היו שם. זה היה רק אני ואתה
ומיליון אנשים ממהרים מקצה לקצה, וגברים שמנים ומזיעים בגופיות
עם שיער בכל המקומות הלא נכונים, שדוחפים עגלות עם מיליון
קופסאות של ה"דיוטי פרי", וילדים דתיים עם פאות וכיפה מלווים
על ידי דיילת, שמבטיחה להם שיבואו לאסוף אותם מג'יי.אף.קיי,
ונהגי מוניות עצבניים, שמקללים אותך על זה שביקשת מהם לנסוע
לנתב"ג ומחייבים אותך במאתיים שקל, על הטרחה.

הכי אני שונאת בנמלי תעופה זה את הבחורה, שקוראת את מספרי
הטיסות במיקרופון. תמיד היא מדברת חלש מדי או פשוט לא מספיק
ברור, ואתה אף פעם לא מצליח לשמוע בדיוק מה היא אומרת ומבלה את
השעתיים הבאות בלהסתובב במחלקת הטבק והאלכוהול של ה"דיוטי"
ולתהות אם היא קראה לך או שרק היה נדמה לך. בסוף, אתה מבין,
שזו כן הקריאה לטיסה שלך, ולא סתם קריאה- קריאה אחרונה. אתה
נכנס ללחץ היסטרי, מתחיל לרוץ עם המזוודות רק בשביל להיתקע
בתור של שלוש שעות עם חצי ממדינת ישראל ועם עוד חמש מאות דוסים
מברוקלין, שמציעים לך להניח תפילין ליד "סטימצקי". בסוף אתה
איכשהו מצליח לעלות למטוס ולהתיישב, ומחכה עוד חמש שעות עד
שהמטוס מחליט, שהוא מוכן להמריא.

"אולי לא תטוס בכל זאת? תראה כמה טרחה, כמה עצבים... לא חבל?"
אתה מחייך את החיוך הענקי שלך, החיוך שמשך אותי אליך מהרגע
הראשון, שראיתי אותך. אולי אתה זוכר, בפורים, במועדון. היו לי
אזני-חתול וסטרפלס פצפון, ואתה היית כל כך מרוכז בחברים שלך
ובמוסיקה, שאפילו לא הצלחתי ליצור אתך קשר עין בשביל לפלרטט
איתך. בסופו של דבר התחלתי לדבר איתך, כמעט נופלת מהעקבי חצי
מטר שלי, מרוב שרעדו לי הרגליים, ויצאנו החוצה וחזרנו פנימה
והתמזמזנו שעתיים ליד הבאר. כשיצאתי מהמועדון, הכרזתי באזני
החברים שלי שהיה חביב, אבל אהבה לא תהיה שם.

מסתבר שגם אני, שחייבת תמיד להיות צודקת, טועה לפעמים, כי
אהבתי אותך. באמת שאהבתי אותך, ואתה לא יודע. לא שאהבתי ולא עד
כמה. ואהבתי מאוד.
מבט אחד בעיניים שלך, בירוק-ירוק הזה, בחיוך העצום והאמיתי,
שתמיד נראה לי כמו הדבר הכי שמח בעולם, שהוריד ממך עשר שנים
בשנייה אחת, שהשכיח ממני כמו סם את כל הצרות ואת כל הדאגות...
ותמיד היית אומר- "יהיה בסדר", ועם כל כמה ששנאתי את המשפט
הזה, כשהוא בא מהפה שלך- האמנתי. באמת האמנתי.

כששכבנו, כמו ידידים, זה כבר היה ברור שפשוט היית בן אדם שמח.
אני לא חושבת, שאי-פעם פגשתי אדם יותר שמח ויותר חייכן ממך. לא
היו עשר שניות רצופות, שלא ראיתי אותך מחייך או צוחק. תמיד
מאושר, תמיד טוב לב, תמיד קליל ואופטימי. ייצגת בעיני את כל מה
שתמיד רציתי להיות ולא יכולתי, כי לא נולדתי ככה. אני הייתי
הפסימיסטית המושבעת, העצובה, המהורהרת- ואתה היית הנווד הנצחי,
עם הנפש החופשייה שלך והמוח הפשוט שלך והלב הזה, שתמיד היה כל
כך אנושי. פיטר-פן לעניים.

אתה היחידי, שלקח אותי כמו שאני. הבנתי את זה, כשישבנו באוטו
שלך, ואני צחקתי עליך (בפעם המי-יודע- כמה...) שאתה זקן בלוי,
שימיך ספורים וכדאי להזמין לך כבר חלקת קבר, לפני שהספקת לבזבז
את הכסף מהעבודה במסעדה. והתחלנו לתכנן את ההלוויה שלך, איך
אני אעלה כדי לשאת עליך הספד, אפתח את הפה וייצא לי שיר של פרל
ג'אם במקום. איך החולצה השחורה שלי תתאים לזקנקן שלך, ואיך שזו
תהיה הפעם הראשונה בהסטוריה, בעצם, שתראה אותי לובשת משהו
שחור. הסטוריה.

ואתה מחבק אותי. תורך הגיע, והדיילת קרקע נראית קצת עצבנית.
אתה לוחש לי באוזן: "להתראות, דפוקה שלי." ואני יודעת, שזו
הפעם האחרונה, שאני אשמע מישהו קורא לי ככה. ואני יודעת
שה"להתראות" הזה הוא בגדר משאלה סתומה, שלעולם לא תתגשם. בקרוב
תהיה רחוק כל כך. אתה מתחיל לרדת במדרגות לאוטובוס, שייקח אותך
למטוס, שייקח אותך לצד השני של העולם הזה, ואני בוכה. הדמעות
זולגות במורד הלחיים שלי, מעוורות אותי. הגב שלך מטושטש עכשיו,
ואני נזכרת פתאום בחרדה, שאף פעם לא הספקתי להגיד לך, שאני
אוהבת אותך. אני פותחת את הפה לצרוח לך בכל הכוח שתשמע, אבל
משום מה כשאני מצליחה כבר לצעוק משהו, זה: "אל תבטיח סתם. אל
תבטיח סתם, יא בן זונה!...". פתאום כל הרגעים שלנו הופכים
לבליל של תמונות שבורות, שלא ישובו. אין לי תמונות שלך. אולי
אחת, איפשהו. רק רגע עבר וכבר הפנים שלך מעורפלים. רק החיוך
ברור כתמיד. הראש שלי מסתובב, ובתוכו הפנים שלך, מחייכות את
החיוך העצום והמאושר ההוא, החיוך הכי שמח שהכרתי. הפנים שלך
לאט לאט נעלמות... רק החיוך נשאר. צ'שייר.

הם הטיסו את הארון שלך לארץ. אמרו שזו הייתה תאונה מצערת, שחבל
עליך, שהיית צעיר. אני עולה לשאת הספד. את החולצה השחורה בחרתי
בקפידה, שתהיה גאה בי. הסטוריה.
אני עומדת שם. הם כולם מולי- המשפחה שלך, החברים, החברות
לשעבר, החבר'ה מהצבא, מהעבודה, אפילו כמה מהתיכון, שבטוח לא
זוכרים אותך, אבל באו בשביל הכבוד. הם אוהבים אותך, לפחות
חלקם.

אני מתכוננת לפתוח את הפה, מריצה מהר בראש את כל השירים של פרל
ג'אם, שהכי אהבת, בשביל לבחור מה שייצא.
בסוף, כשאני פותחת אותו, לא יוצא שום דבר חוץ מציוץ חלש וארוך,
שנשבר אל בכי. אני יורדת מהדוכן, רצה למטה אל הארון שלך. אני
נופלת עליו, חושבת על כל הפאתוס שנשפך ממני עכשיו ואיך היית
צוחק עליי, אם היית רואה אותי- "איזו נעל את", היית אומר ומנשק
אותי על המצח כמו אחות קטנה.
אני בוכה. לא עליך, כי אני יודעת שזה קרה בעיצומם של הרגעים
היפים והמאושרים ביותר של חייך. הגשמת חלום- כמה מאיתנו שעוד
כאן יכולים להגיד, שהם הגשימו חלום?...
אני לא בוכה עליך.
אני בוכה עליי. אני בוכה, והחיוך העצום שלך נראה לי פתאום
כבדיחה גרועה על חשבוני.
מתי תעיר אותי, אח גדול?...
אני מחבקת אותך, את העץ הזה. הדמעות נשפכות ממני, בראש שלי הן
כבר שלולית ענקית, שסוחפת אותי רחוק מכאן.