החדר החם קיבל אותי בברכה. הבית היה שקט כשנכנסתי. שמחתי לשקט
הזמני בדירת הרווקים התל אביבית. לא ידעתי כמה זמן ימשך השקט,
וחשתי לא בנוח. לא בנוח בביתי שלי. הפלתי את התיק לרצפה,
נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה.
אט אט החלו המחשבות הטורדניות לחלוף בראשי. המתימטיקה היא האמת
המוחלטת, הכל נבנה עליה. דבר שהוכח בצורה מתמטית הוא דבר שלא
ניתן להפריכו. יש בו הגיון לוגי רציף, כאשר כל צעד מתבסס על
צעדים שכבר הוכחו. האם הכל הוכח? נזכרתי בימי המתמטיקה
הראשונים שלי. כיתה ז', חטיבת הביניים. איטה, המורה הרוסיה
למתמטיקה שנפלה עלינו כרעם ביום בהיר לאחר המורות הנחמדות של
בית הספר היסודי. מגדירה מהי אקסיומה.
אקסיומה - הנחת יסוד שלא הוכחה, וניתן להתבסס עליה ללא צורך
להוכיחה.
תודה לאל, אמרתי בלבי, כל דבר המורה הזו רוצה שנוכיח ונסביר,
סוף כל סוף יש משהו שלא צריך להוכיח (עצלנות היא אחת התכונות
היותר חזקות שלי).
אחת האקסיומות שכבר ידועות לכם, המשיכה איטה, הינה האקסיומה של
אאוקלידס שאומרת ששני קוים הינם מקבילים אם הם לא נפגשים
לעולם.
פשוט, עברה מחשבה בליבי. פשוט עד היום. שיעור ראשון בגיאומטריה
לא אאוקלידית. שני קוים נקראים מקבילים, פתח המרצה הרוסי עם
משקפיו עבי הכרס, אם הם נפגשים באינסוף. כלומר, הגיאומטריה הלא
אוקלידית מתעלמת מהאקסיומה של אאוקלידס, התפרצתי לדברי המרצה.
אכן, הסכים המרצה לדבריו (במבטא כבד). מה איטה היתה אומרת על
זה, חשבתי בליבי. כל עולמי המתמטי עבר רעידת אדמה.
7.3 בסולם פיתגורס.
כלומר, ע"י הפיכת כל אקסיומה ניתן להוכיח את המשפט ההפוך לכל
משפט נכון מתמטית. עולמי התערער לחלוטין, הביטחון היחידי שלי
הופרך.
סיבוב המפתח בדלת העיר אותי מהרהורי. כאילו כניסת השותפים היתה
ישירות אל תוך ראשי, ולא אל תוך ההול המשותף של הדירה.
קמתי מהמיטה ויצאתי להסתובב.
עוד טעות שעשיתי היום, שכחתי שהיום הינו היום הפעיל של נחלת
בינימין. הרחוב שרץ בהמוני צעירים זחוחי דעת, שכל רצונם היה
בדברי ההבל שנמכרו במדרחוב שהפך לצר. שמתי פעמיי לכיוון שינקין
במטרה למצוא איזור שקט יותר. התרחקתי מעט מההמולה, נכנסתי
לרחובות הקטנים שמסביב, ושמחתי על השקט שנפל בחלקי ואפשר לי
לשקוע שוב במחשבות. הלכתי לאיטי והעלתי שוב את הסוגיות מהשיעור
היום במוחי. ההשלכות של העניין על המדע היו חמורות ביותר
בעיניי. הרי ידוע שהפיסיקה מבוססת על המתימטיקה, ולכן ישנה
אפשרות שאנחנו לא מתארים נכון את העולם שסביבנו כיוון שאין אנו
משתמשים באקסיומות הנכונות. או אולי כן.
"משיח משיח משיח הי הי הי הי הי הי..."
הזעקות קטעו את מחשבותיי. קבוצה של צעירי ברסלב קיפצה מסביב
לרכב לבן. כולם אושר ושימחה. הם התקרבו אליי. כל כך לא תואמים
לרחובות השקטים. הם הקיפו אותי. נבלעתי בתוך המוזיקה והשירה.
מבלי להרגיש המשכתי איתם, רקדנו ושרנו. בשלב מסוים הניח אחד
מהם כיסוי על ראשי. הכל הרגיש כל כך נכון. המשכנו לרקוד ולשיר.
ואז הגענו לאלנבי, וכמו מתוך הרגל נכנסתי לרכב.