"תאמין לי, מה אנחנו עושים פה לעזאזל?" אורי שאל אותי, ומיד
חזר לתחביבו - בהייה בטלה באדי נשימתו שהודגשו על ידי הקור
העז, חודר העצמות.
"שמע, זה החובה שלנו. שלי, שלך, של אבא שלי אפילו. ככה אני
מרוויח את הזכות לדרוש דמי אבטלה, את הזכות להיקרא ישראלי"
עניתי, בתקווה שהוא מקשיב לי.
"אוקיי. עכשיו אני יודע מי קיבל 100 באזרחות" אמר וצחק.
זו היתה הפעם הראשונה ששמרתי בלילה, בזמן בו כל החושים שלך
מחודדים ואתה כולך כפקעת עצבים, כמו שיח ירוקת חמור אשר מוכן
להתפוצץ מכל מגע קטן.
אני איש פחדן, ככה לפחות החדיר לי סבא, כשהיה חי. אני פוחד
מסוסים, נחשים, עורבים ומכל חיה בכלל. הוא כל כך התפלץ כששמע
שאני הולך להיות קרבי. הוא חשש שאהיה איזה "ג'ובניק מסריח -
אוכל חינם". הוא שמח כל כך, שאולי בגלל זה הוא קיבל את התקף
האסטמה שלושה ימים אחרי זה, ודווקא באמצע השדה, ודווקא בחמש
בבוקר. כשמצאו אותו הוא היה כבר כחול ומנופח. אני זוכר שהוציאו
אותי משיעור כימיה, המזכירה של ביה"ס ביקשה ממני לצאת, חשבתי
שזו איזו חובה שלא מילאתי, או טקס שהייתי צריך להשתתף בו, או
איזו שטות מנהלית אחרת. אבל היא, בלי שום סנטימנטים מיוחדים,
הודיעה לי שהאדם היחיד שידעתי שלא ימות לעולם מת. לא בכיתי,
הוא בטוח לא היה רוצה שאבכה.
כשהייתי בן 14 הוא שאל אותי, תוך כדי עבודה על הברוקולי, אם
אהיה מוכן למות למען מדינת היהודים. אמרתי לו שלא. ראיתי את
האכזבה בעיניים, הרגשתי שאני הורג אותו, ואז התחלתי לתרץ.
אמרתי לו שזה בגלל ששום פוליטיקאי עם דעות ארכאיות
ומיליטאריסטיות לא יקבע את הדין שלי. כששמע את ההסברים, הוא
ראה אותם כפחדניים ועלובים, זה ציער אותו יותר. הנכד שלו לא רק
משתמט אלא גם פחדן - פחדן!
הדבר ששינה את הדעה שלי בקשר לכל עניין "טוב למות בעד ארצנו"
הזה, היה כששניים מהשכבה שלי נהרגו בפיגוע. כל היום התהלכנו
כמו מתים-חיים. לא ידענו איך להסביר את זה, למה אדם חייב למות.
הביאו לנו פסיכולוגית, פלצנית מאוד לטעמי, שאמרה שמפגש ראשון
עם מוות הוא תמיד מאוד קשה. נכון - צודקת. ההתנסות הזו גרמה לי
לשנות את הדעות שלי, ולסובב את הראש 180 מעלות. באתי לסבא
ואמרתי לו שאני מוכן למות למענה. הוא חייך ואמר שהוא תמיד ידע
שאגיע למסקנה הזאת בעצמי. נכון - צדק.
"אז כמה סוכר לשים לך?" אורי שאל בחוסר סבלנות. הוא כנראה שאל
אותי כבר כמה פעמים אבל הייתי שקוע במחשבותיי.
"אחד" עניתי.
"אז? איך אתה מרגיש עד עכשיו?" התעניין.
"בסדר. קצת קר אבל אתה יודע - צבא!" שיקרתי. פחדתי פחד מוות.
אני מפחד למות, אני אולי פחדן, חלק יגידו פסימיסט, חלק ריאליסט
- אבל זה לא משנה את העובדה שאני יושב, עזה פרושה לפניי, ואני
משקשק.
אני מטרה לגיטימית עכשיו. לחיילים מותר למות - הם חיילים בשביל
למות. נכון. כואב לדעת שחייל מת, אבל מצד שני זהו גורלו, מפני
שהוא חייל. המוות ירדוף אותי כל עוד אהיה בצבא, צלו ירחף מעלי,
מלאכו ישייף את מגלו כל עוד אני אלבש זית, או חאקי, או לבן.
ההבדל בין ההקרבה שסבא שלי היה מוכן להקריב, לבין ההקרבה שאני
מוכן להקריב היא באידיאולוגיה. סבא רצה להקריב את חייו לתהילה,
לכבוד. הוא התאים את עצמו להלך הרוח הקובע -"טוב למות בעד
ארצנו!", מעין מנטרה סתומה ואכזרית. אני. אני אמות בעד ארצי
מסיבה שונה לגמרי. אני אמות מפני שאני חייל, ואני יודע שחייל
תפקידו למות. קשה לי להגיד את זה בקול רם, גם בראש אני מאוד
מזדעזע מזה, אבל הבנתי כי המוות שלי לא יקדש שום ערך, הוא לא
יקודש על ידי שום חברה, הוא יהיה שם - מעין מוות טריוויאלי.
כל דור מוצא את הדרך שלו לעקוד את בניו. הדור של סבא נעקד תוך
קידוש, האדרה והערצה של הנופלים. הדור שלי נעקד בכאב, בדמעות
ובהשלמה.
"הלו? אתה פה?" אורי שאל ואותת בידיו לכיווני.
"כן. כן. אני פה. אבל אולי הגיע כבר הזמן שאלך."
והלכתי. |