יוחאי תמיד אהב אנרגיה פוטנציאלית. "mgh, mgh, עד הקבר", הוא
שינן לעצמו בקביעות.
יוחאי הזדהה עם האנרגיה הפוטנציאלית. היא לא היתה במרכז אף
פעם, לא כמו הקינטית. היא תמיד היתה מאחוריה. תמיד היתה זו
ש"יש לה פוטנציאל", וככה היה גם יוחאי.
יוחאי לא היה מקובל, לא היו לו הרבה חברים והוא גם לא היה משהו
בלימודים. בכל יום הורים, עוד מכיתה א`, היו המורים אומרים
להורים שלו: "הוא עוד יצליח", "הוא רק צריך להשקיע" או "יש לו
פוטנציאל".

יוחאי כבר מבוגר. הוא סמנכ"ל של חברת היי-טק מצליחה בכל העולם,
אבל בפוטנציה.
יוחאי מובטל. וזה לא שהוא לא מנסה, כי הוא כן, אבל הוא לא
מצליח. בראיונות עבודה הוא מגמגם, וכבר אין מי שיגיד לו שיש לו
פוטנציאל. אולי אומרים לו "אנחנו כבר נתקשר אליך", וגם את זה
לא מקיימים.
לדעתו, ואין אף אחד אחר עם דעה עליו ממילא, הוא הפסיד את
הפוטנציאל שלו.

ליוחאי כבר אין כסף, או בית או עבודה. את הכסף מהירושה הוא
בזבז על אלכוהול. הוא הומלס, ולא הכי שפוי.
בפוטנציה, הוא מנכ"ל בבניין, שמאחוריו הוא מתגורר.
עכשיו הוא עומד על גג הבניין, מחשב את האנרגיה הפוטנציאלית.
גם כשכבר היתה לו אנרגיה קינטית, וגם כשהוא הגיע למטה, הוא לא
הפסיק לאהוב אנרגיה פוטנציאלית.
mgh, mgh, עד הקבר.