אני שמחה!!! אני מאושרת!!!
אני רוצה לצעוק את זה, אני צועקת את זה!
רגע או שניים אחד שיכולים לשפוך על כל היום הזה אור חיובי...
ומה זה משנה, העיקר שבסוף שמחים.
כמו בקיטנות, בסוף תמיד נותנים לילדים לשחות בבריכה כדי שכשהם
יחזרו הביתה ואמא תשאל "נו, איך היה?", הם יענו בסתמיות
"כיף."
ואני באמת שמחה! יום אחד, יום בכלל לא מיוחד. ורגע אחד, רגע
שייחודו היה בעיניי בלבד, רגע שבשבילי הוא כמו עמוד תאורה
מקושט סמיילים ולבבות ושמשות.

אני שמחה!!!
רק רציתי לכתוב את זה.
כמו סערת רגשות, כמו מילים שחייבים להציג בפני אהוב. כמו "אני
לא יכולה ככה יותר" או "אתה בכלל עדיין אוהב אותי?" או "בשביל
מה אנחנו עדיין ביחד?" ולפרוץ בבכי, ולהוציא הכל, ואחר כך
להרגיש פחות עצב, או פחות כעס.
אז אני שופכת את זה. שופכת במילים, שופכת בשטויות. לא עוד
יצירות בבמה על אהבה נכזבת או מכר שנפטר. לא עוד צילומים עם
משמעות נסתרת, שירים עם דימויים מורכבים. יצירה אחת, פשוטה.
שום עומק, שום מסר. רק שמחה מפוזרת בין השורות. כמו שמפזרים
מלח על צ'יפס, פיזרתי פה את האושר הרגעי שלי על המילים.

עכשיו אני פחות שמחה.