אומרים שהלא נודע הוא המפחיד מכל.
הם טועים.
דווקא הידוע הוא המפחיד מכל.
במקרה שלי, מדובר בהיסטוריה, בעבר.
העבר מפחיד אותי הרבה יותר ממה שהעתיד יכול להיות אחרי מה
שאעשה.
אולי כי העבר גורם לי לעשות זאת, אבל בעיקר בגלל שמה שהעתיד
יצפון בחובו, יהיה טוב מהעבר של העתיד. מההווה שלי. מהעבר של
עמי.
גם אם זה יכלול הרס, מוות, אובדן, דם שיישפך כמו נהר באמצע
העיר שלי. גם אם זה יכלול דם מתוך ביתי שלי. גם אם זה יהיה דמי
שלי.
דמי שלי יהיה קורבן למטרתי. לשאיפת נפשי.
ההיסטוריה של עמי מפחידה אותי, כי היא עלולה לחזור על עצמה.
הם אומרים, שנקמה היא מנה להגשה קרה.
הנקמה שלי כבר קפאה.
אבל אני אפשיר אותה, ואז ארתיח אותה.
הנקמה שלי, של עמי, תבער בחום הגיהנום.
אש תגלוש ברחובות.
הצתי את ליבי, הנה, הוא בוער.
האש שלי תדביק אתכם.
חום רוחי ימיס את קור ליבכם.
עוד תראו, בעיניכם שיוצפו באש ובדם,
את נקמת עמי, דרכי, דרככם.
נקמה בוערת.

תחשבו שמישהו אומר את זה מהחושך.
ותדמיינו. |