הנה יוצאים אנחנו מהחדר, ואל מולנו מגיעה אווה.
אחריה באים עוד מספר עובדים. אינני מכירה אותם.
הנה מופיע אתה.
גם אותך אני לא ממש מכירה.
אתה בעל עור לבן. שער שחור, מתולתל קמעה.
אתה לא שמן, יש לך עגלגלות טובה רכה,
קווצותיך שחורות, שחורות, שחורות כעורב.
כנאמר בשיר, בדיוק:
"דודי, דודי צח ואדום דגול מרבבה,
ראשו כתם פז, קווצותיו תלתלים שחורות, שחורות,
שחורות כעורב..."
גם תלתליך שחורים, מעטרים פניך כילד שובב.
העובדים מתקבצים, גם אתה.
אתה מחזיק אצבעותיי, באצבעותיך.
אני מרגישה את שייכותנו זו לזה.
אך כשאתה מסביר דבר מה,
ואני מנסה לשלב את אצבעותינו,
אתה הודף כאילו זבוב הוא המפריע לך.
ובכן, אתה מסביר משהו.
ופחד אוחזני, אולי רק נדמה לי.
היה לי נעים כל כך לפגשך.
נעמה לי הרגשת השייכות אליך.
היית נחמד, טוב מראה, טוב לב.
הפעם לא הבטחת דבר.
עדיין נוכחותך אופפת אותי. עוטפת אותי.
הלוואי והיית קורם כבר עור וגידים,
מתייצב כאן ועכשיו לפני ואומר:
"הנני".
