השם שלה הוא לא באמת לילך, ניסיתי למצוא שם של צבע לקרוא לך
בו, סתם שם בדוי לא בא בחשבון ואת השם האמיתי לא אכתוב.
למה לילך? ורוד נראה נשי מדי בשבילך, אדום? עז מדי.
לילך, זה הגוון הזה של ורוד עדין, כמעט לבן אבל עדיין שם,
בהתחלה לא שמים לב אליו, אבל אחר כך כבר לא יכולים להתעלם.
לילך, השם מזכיר ניחוח עדין, הניחוח שלך, לא בושם, סתם מרכך
לשיער, ובכל זאת, מיוחד, כי את עשית אותו כזה.
כי אחרי שזרקתי את הטלפון ומחקתי את האימייל והתמונות, זה
השריד שאני לא יכול לזרוק, לא מצליח.
נפטרתי ממך בשלבים, בהתחלה רק הטלפון, אחרי זה הכתובת,
האימיילים ששלחת, בסוף מחקתי את התמונה האחרונה שלך, זאת ששלחת
לי כדי שלא אשכח איך את נראית בין השבתות.
עכשיו אין תמונה, ועברו הרבה שבתות ואני עדיין לא מצליח לשכוח
איך את נראית.
מה אני זוכר? חיוך, מבט, עיניים, התמתחות מיוחדת במינה, לאט
לאט הזיכרונות עולים, אחד אחרי השני, אני חייב להפסיק עכשיו או
שהזרם המתגבר יטביע אותי, שוב.
משפט שאמרת, מגע, שאלה.
עכשיו כבר מאוחר מדי ואני מתבוסס בשלולית הזיכרונות.
והדבר העצוב הוא שכל זה, כל הביצה המסריחה הזו, ששוכנת במקום
שפעם היה בו לב, כל זה הגיע מחודש. חודש אחד. וראיתי אותך רק
בשבתות.
אהבה?
מחודש אחד?
כן, לעזאזל, אני אהבתי אותך, ובגלל שאהבתי והערצתי ורציתי רק
אותך, עשיתי את כל הטעויות שאפשר.
התנהגתי כמו שילד בן שש עשרה מתנהג, כמו אידיוט.
ואז כשקיבלתי חודש מילואים ידעתי שזהו זה, והחבר'ה בפלוגה
אפילו לא הבינו איך סיפור של חודש בכלל נקרא חברה.
זרקת אותי בטלפון, זיהיתי בקול שלך שזה נגמר, אז לחצתי קצת וזה
יצא, אמרת שזהו ורק רצית להגיד לי את זה בפנים.
אמרת לך שלא תטרחי.
זה כולה היה סיפור של חודש.
לפעמים לוקח זמן לגלות את עומק הפציעה.
ואז טסתי רחוק מכאן, ועל אי אחד, שדווקא כן דיברו בו עברית,
אבל לא הרבה, ישבתי וכתבתי לך מייל, וניסיתי לכתוב לך את מה
שהרגשתי, את ענית, ובין יתר הדברים שאמרת, וכתבת גם מה שאת
מרגישה, והכל היה עדיין מבולבל מאוד, מאוד טרי.
גם אמרת שאת גרה עכשיו עם מישהו. למרבה הפלא, זה דווקא עשה לי
קצת טוב, כעת אין אפשרות לתקן, לחזור לאחור. עכשיו חייבים
להתקדם.
חשבתי שאולי זה פשוט בגלל שהיית האחרונה, שאחרות ימחקו את
זכרך, אבל זה לא קרה, את נשארת שם, ורק גרמת לכל האחרות
להיראות יותר חיוורות.
לילך זה הגוון של העיניים המיוחדות האלו שלך, העיניים הכי יפות
שאי פעם ראיתי, כל פעם שהסתכלתי לתוכן ידעתי שאני חייב לזכור
כל רגע, להיאחז בו חזק שלא ייעלם, כי אחרי שזה ייגמר, לא יהיה
יותר.
אומרים שלפעמים צריכים לחשוף פצעים לאוויר כדי שיגלידו.
אז הנה, חשפתי.