זה היה בוקר חם ולח. היא פתחה את חלון חדר השינה שלה ממרומי
הקומה ה-13 שבה התגוררה ומשב רוח חמה נכנס אל הבית. הקרירות
המבורכת לא תגיע היום מבחוץ, חשבה לעצמה בעודה סוגרת את החלון.
היא השתהתה לעוד מספר שניות, בוחנת את האנשים השפופים המהלכים
ברחוב כמו סורקים אחרי מעט חמצן שהשרב ברשעותו לקח מהם. רחוק,
אל הים. זה לא עומד להיות בוקר טוב, חשבה.
בעודה מכינה מים לקפה, הדליקה את המזגן. שאונו השקט היה
למוזיקה באוזניה. היא לגמה קפה ונעמדה ליד החלון, בוחנת את
הבוקר המשיל את הלילה כמו מעיל ולובש את גווני האובך השרביים.
בכל בוקר אחר היתה מסיימת את הקפה בזריזות, מתקלחת והולכת לעוד
יום טיפוסי בעבודה.

סוג העבודה לא משנה. הוא פריט שולי בסיפור. עבודה ככל עבודה,
שמתחילה בבוקר ומסתיימת בערב. בין לבין - הרבה שעות של כלום
ואפילו פחות מזה. היא מעולם לא הרגישה חלק מסבך האנשים, שומרת
ריחוק, שומרת את עצמה לעצמה, או אולי את עצמה מעצמה?
כשהיתה צעירה יותר וחשבה שעוד הכל לפניה, האמינה שיום יבוא
ותעשה משהו גדול. תתרום באמת לעולם. עם הזמן התעשתה, הבינה
שכנראה לעולם לא תמצא תרופה למחלה נדירה (מעולם לא נמשכה
למדע), לעולם לא תציל אדם מסכנת חיים וכנראה שאפילו על אוורסט
לא תתפס. היא הפסיקה לראות את עצמה כאדם שקורים לו דברים.
דברים חשובים, לפחות.
כן, היו מאהבים פה ושם וגם ידידים וחברים אבל איש לא נחקק
בזכרונה ולא פחות חשוב - היא לא נחקקה בזיכרונו של איש. מעולם
לא היתה "האקסית המיתולוגית" של אף גבר ואפילו חברויות שיצרה -
מעולם לא הסתיימו במפץ גדול אלא הלכו ודעכו, נמוגים כמו שהלילה
נמוג אל תוך הבוקר.
כמו שקיעה שלעולם אינה מתרחשת ברגע מסוים, אין רגע מדויק בזמן
שבו הרגישה שהכל הפסיק לקרות. זה פשוט קרה. הכלום התגנב לאיטו
לחייה ועם הזמן הפך להיות יותר ויותר דומיננטי.
היא סיימה לשתות את הקפה לאיטה, לא ממהרת בגלל חומו ושמה פעמיה
למקלחת. תחת זרם המים אפפה אותה תחושה מוזרה. תחושה לא מוכרת
או לפחות לא זכורה. היא הרגישה שמשהו עומד לקרות.
היא עשתה מה שאדם שמורגל בשגרת הכלום היה בוחר לעשות - היא
התעלמה. על אף חדשנותה של תחושה זו ידעה שאין לשים את מבטחה
בה, כשם שהגיעה - כך תלך. היא יצאה מהמקלחת, התנגבה בזריזות
והתלבשה, מתעלמת ממה שחשה, מאותה תחושה של צלופן מרשרש בתוך
חזה, עוטף את לבה כמו מתנת יום הולדת.

יומה במשרד היה ככל הימים אולם שלוש פעמים נכנסה לשירותי הנשים
באותו בוקר ובדקה שאין לה נייר בתוך החולצה. מהסוג המרשרש. לא,
לא היה שם דבר. רק אותה תחושה מוזרה. היו שחשו כך כשהם
מאוהבים, אחרים כשהם נרגשים מחדשות טובות אולם היא ראתה בזה אך
ורק מטרד. "זה בטח השרב" מלמלה לעצמה כאשר רכסה את כפתוריה
חולצתה בפעם השלישית באותו בוקר. "השרב מעביר אותי על דעתי."

כאשר סיימה לאכול את ארוחת הצהריים שלה, בישיבה כמובן מול
המחשב, החליטה ללכת הביתה לנוח. ככה זה כשמרגישים מוזר.
היא הודיעה לממונים, לקחה את תיקה שעל השולחן ויצאה בצעדים
חרישיים. רוב יושבי המשרד גם כך לא יבדילו אם היא שם או
איננה.
כאשר נכנסה הביתה, מפעילה שוב את המזגן, מזגה לעצמה מים קרים.
היא החליטה ללכת לנוח מעט, מקווה שאותה תחושה תעלם. שלוש שעות
שכבה במיטתה, מנסה שוב ושוב להירדם אולם אותה תחושה מוזרה לא
עזבה אותה. היא כיבתה את המזגן מתוך מחשבה שאולי קר לה, הדליקה
אותו שוב כשהחליטה שחם לה והעבירה את זמנה בהתהפכות מצד לצד.
בערך בשעה שש אחרי הצהריים, כאשר השמש התחילה לשקוע החליטה
לאוורר מעט את הבית, היא פתחה את חלונות הסלון, המטבח ולבסוף
את חלון חדר השינה.
היא שלחה מבט חטוף דרך החלון, מופתעת מהשקט שמשתרר ברחוב. היא
התעכבה עוד שנייה מולו והציצה החוצה. חוטי החשמל מול חלונה
נרעדו מעט והיה נדמה לה ששמעה משק כנפיים. "זוהי סתם ציפור"
חשבה לעצמה. היא תיארה לעצמה שאפילו לציפור היה היום חם. חם
מספיק בשביל לעוף עד לגובה הקומה ה-13 כדי להרגיש מעט קור. היא
ידעה שדווקא בשעה הקרירה יותר של היום, הבניין פולט מתוכו את
החום שאגר במשך היום, כאילו נושם לרווחה אחרי יום קשה. אבל זו
לא היתה ציפור. "לא ייתכן" חשבה לעצמה. יותר מדי רעש לציפור
קטנה אחת. לרגע היה נדמה לה שהיא שומעת יבבה חרישית. אבל מי
יכול להגיע לגובה כזה כדי לבכות? היא חשבה על בנם של השכנים,
ילד שקט ומרוחק. אבל הרעש בא מבחוץ. לא ייתכן שזה הוא. לא ילד
ולא ציפור. שביב של סקרנות גרם לה להישען קדימה ולהציץ החוצה.

זה לא היה ילד.
זו לא היתה ציפור.
זה היה מלאך.
מלאך אמיתי, עם כנפיים, שמנמן ועירום שהביט בה בעיניים דמעות.
"עזרי לי בבקשה" לחש בשקט. רק עתה הבחינה בכך שכנפיו הסתבכו
בחוטי החשמל. המלאך היה תקוע בין שמיים וארץ.
היא הסתכלה אל תוך עיניו הכחולות, המכוסות בדמעות ויכלה כמעט
לראות את הטוב שיביא לעולם הזה. היא ראתה את כל הצעירים שמותם
ימנע בשדות קרב מיותרים, את האושר הניבט מפניהם של האנשים -
אותם אנשים פשוטים שראתה כל בוקר בחלונה, שותפים לאותה תחושת
גאולה... "מלאך מושיע" יזעקו כותרות העיתונים - "הוכחה לקיומו
של  אלוהים!". לרגע אחד קצר יכלה לדמיין את כל הרגשות שמעולם
לא חוותה, את כל האנשים שבזכותו היא תאהב, שיאהבו אותה.
שיפגעו בה.
כל שהיה עליה לעשות הוא להושיט את ידה החוצה ולפרום את הקשר
שבכנפיו.

ידה היתה מונחת עדיין על ידית החלון. היא לא העזה להישיר מבט
אליו כאשר סגרה את החלון, מוודאת שהוא סגור היטב לפני שסבבה על
עקביה והלכה לישון.
"מחר זה יעבור" חשבה לעצמה בעודה מתכרבלת מתחת לשמיכה... "מחר
הכל יחזור להיות כרגיל".