הוא עמד על הצוק קצת רועד כמו שתמיד נהג לעשות, להביט על הנוף
שנשקף הרחק-הרחק מלמטה, לחשוב ולהיזכר בעבר, כמו עכשיו.
הפעם ההיא שאביו לקח אותו לכאן לצפות על הנוף כשהיה קטן אך
גדול מספיק לזכור אותה, והם טיילו באזור, ראו ארנבים ואפילו
איילה עם שני עופרים.
אביו אמר לו שלעולם לא יספר על המקום הזה, כי זהו מקום מיוחד
"רק שלי ושלך. רק אנשים שיקרים לי רשאים לבוא לכאן וכך תעשה גם
אתה ותשמור על המקום הזה".
ואחר כך הוא נזכר כשכבר היה מספיק גדול, הוא נהג לבוא לשם,
בדרך כלל לבדו, לחשוב מחשבות, לטייל לבדו עם לייקה הטיפשונת,
הכלבה שהייתה לו.
תמיד היא רדפה אחרי כל מה שזז, מה שעלה לה בחייה כשהחליטה
לרדוף אחרי דוב מעוצבן.
בחבטה אחת הוא העיף אותה על עץ.
עד עכשיו הוא זוכר את קול החבטה המחליאה ההיא.
כשהיה נער, הוא הביא לפה מדי פעם את הבנות שיצא איתן, שבאמת
מצאו חן בעיניו.
אבל אף אחת מהן לא הייתה נהדרת כמו אשלי. כאן הוא הציע לה
נישואין.
לכאן הוא חזר איתה שוב ושוב לטיולים.
לכאן הוא בא עם ילדיהם ונשבע כמו אביו איתו "זה המקום הסודי
שלי ושלכם ואל תביאו לכאן אף אחד שלא יקר לכם באמת."
כאן הוא בא כשהיא כבר הלכה לה והוא נשאר לבד. נפטרה. איך שכואב
לו להיזכר בה.
ועכשיו הוא מרגיש שזה קרב אליו, שעוד מעט הוא יצטרף אליה ושזו
בעצם הפרידה שלו מהמקום הזה שנשתנה מעט בכל הזמן הזה. פה ושם
נכרתו עצים וצצו בתים שלא היו שם קודם, אך המקום נשאר ברובו
כבעבר.
הוא הלך מדדה אט-אט משם, נעזר במקל ההליכה שלו, עיניו מעט
מזוגגות.