קמתי היום בתחושה של ריחוק מעצמי. אני לא נגועה. אחרת, שונה,
גדלה?
רחוקה אולי, קצת מתבלבלת ושותקת את השתיקות הלא נכונות. אין לי
מטאפורות, חלקן רק נחות וחלקן רפויות ואני מנסה להשיג את
ההרגשה הזו שוב, את דמיון המגע, ולא מצליחה. מה קורה לי?
אולי זו תופעת לוואי בהצתה מאוחרת, לראות אותך לא עושה לי טוב,
גורם לי לרצות לברוח ולהתקפל באיזו פינה בחדר נטוש בינינו. אף
אחת לא מתקדמת, לא אומרת בעצם שזהו, וחלק ממני יודע שלא צריך,
שזה ואת זה עוד דבר למגירת הדברים שזרים לי, שאולי פעם לא
היו.
זה סימפטום פסיכולוגי, סכיזופרני, פחדני, פורץ, חושש, רואה,
מביע, איפה כל זה? לאן היא נעלמת. אני לא נגועה. ארץ לעולם לא
מחכה רק לילדים.