או: לזיין זה נחמד וחביב, אבל מערכת יחסים זה הרבה יותר
מלהיב

רגע לפני שנכנס לבנק, גירד הרצל גרינפלד את אשכיו.
מאז ומתמיד ראה הרצל באשכיו מבשרי-רעות. דומה היה כי הם תמיד
גירדו לפני שינויים מרחיקי-לכת בחייו. כל, למשל, בעת שצפה
במשחק של מכבי תל-אביב באחד מגמרי הפיינל-פור הרבים בהם
השתתפה, גירד באשכיו. דקה אחר-כך: פנתנאייקוס נהיו אלופי
אירופה. מקרה נוסף היה קשור בשור לא מאולף, חוואי שיכור ואביו
של הרצל, אך הוא העדיף לא לחשוב על העניין.
הרצל פסע לאט ובבטחה אל תוך הבנק. לא הייתה בו טיפת פחד, זה לא
היה שוד הבנק הראשון בו טיפל, ובוודאי שלא האחרון. לא היה לו
קשה לזהות את המטרה שלו. מדובר היה בבחור מגודל שאחז באקדח
מרתיע למדיי וגער באנשים מסביבו לשכב על הרצפה עם ראשיהם למטה.
משולהב ועצבני, לקחו לבחור המגודל שניות מספר לקלוט את הדמות
שעמידתה, התנהגותה ומראה באופן כללי לא תאמו את אווירת הפחד
והאימה שניסה בכזאת אדיקות ליצור. הבחור המגודל כבר גמר בליבו
ללמד את הדמות שלפניו לקח או שניים, כשזו פתחה את פיה.
"שלום," אמר הרצל בנימוס מופתי, תוך שהוא מתעלם באצילות מן
הגירוד באשכיו.
"מה 'שלום'?!?! מי אתה בכלל???" דרש הבחור המגודל.
"מר אלבז, אבקשך לדבר אליי בנימוס, ישנם בחוץ כחמישים שוטרים
שרק מחכים להזדמנות לפרוץ פנימה ו'לפוצץ לך את הצורה',
כלשונם."
"ומי אתה?" שאל הבחור המגודל, שמעתה ייקרא 'אלבז' לנוחיותכם.
"אתה לא שוטר?"
"לא, מר אלבז, אני לא שוטר. אני באתי לכאן עם הודעה מצערת."
הסביר הרצל.
"איזו מין הודעה מצערת?" חקר אלבז בעצבנות.
"זה בקשר לסבך. הוא נפטר."
אלבז הוכה בהלם מן ההודעה הזאת. אך הוא נזכר במעמד בו הוא נמצא
ומיהר להתעשת.
"כמו כן," הרחיב הרצל, "דווח לי כי היות וכל שאר בני משפחתך
נפטרו בטרם עת במהלך פעילויות פליליות, אתה היורש היחיד ולכן
זכאי לסכום נכבד של כסף. הפרקליטות כבר אמרה כי אם תניח לאקדח
שלך עתה, תזכה לעונש מינימלי ותוכל במהרה לצאת לחופשי ולהינות
מירושתך המכובדת - לאחר הורדות מס ירושה, כמובן."
אלבז נראה ממורמר. "סבא קליין הקשיש," חשב בקול. "תמיד גינה את
המשפחה של אבא שלי על 'דרכיה הסוררות'."
"הוא בוודאי היה מאוד חשוב לך." ניסה הרצל לנחמו.
"הוא היה כלומניק זקן, זה מה שהוא היה!" זעק אלבז. "טוב שהוא
מת!"
הרצל ניסה לשנות את הנושא. "אני מבין, אם כן, שאתה מסכים להצעת
הפרקליטות לצאת בשקט?"
"איזה 'בשקט'? סבא שלי מת בשוד בנק, אבא שלי מת בשוד בנק,
שלושת האחים שלי מתו בשוד בנק ואפילו אמא שלי מתה בשוד בנק, אז
מי אני שאערער על המסורת המשפחתית???"
הרצל ניסה לחשוב על דרכים לגרום לאלבז להתחרט. אשכיו גירדו כמו
משוגעים, אך הוא התמלא בתקווה כי הזיעה הניגרת בכל גופו תקל
קמעה על הסחת-דעת זו.
"אבל אלבז! תחשוב על הירושה! אם אתה תמות, המדינה תקבל את כל
הכסף שלך. אתה לא רוצה שאריק שרון יפטם את הפר שלו עם הכסף של
סבא שלך, זכרונו לברכה!"
"צודק," אמר אלבז, וניגש לדלפק הקבלה של הבנק, שם דרש בנפנופי
אקדח מוגזמים, לדעתו של הרצל, עט ונייר. הוא שירבט על הנייר
דבר-מה, ניגש אל שלושה אנשים בבנק, הכריחם - שוב, תחת איומי
אקדח - לחתום על הנייר, והגיש אותו להרצל.
"אני מצטער שאני לא מקבל את ההצעה שלך," אמר אלבז להרצל בחיבה
קלה. "זה פשוט שאם אני אקבל את הירושה הזאת, זה יסתור את
האידיאולוגיה שלי."
לאחר מילים אלו, פרץ אלבז בשאגות ארי, והסתער לעבר הדלת תוך
שהוא צועק בפראות "העם עם גוש קטיף!"
אשכיו של הרצל בערו.

"שלושים מיליון שקלים חדשים וחמישים ותשע אגורות." הראה חשבונו
של הרצל, והוא לא יכל להאמין למראה עיניו. הדף שאלבז שירבט
עליו היה העברת הירושה אותה קיבל מסבו, חתומה על ידי שני עדים
ועורך-דין. רק אחר-כך התברר להרצל כי אלבז ידע שיש בבנק
עורך-דין לאחר שזה ניסה להבהיר לו בראשית השוד את חוסר-החוקיות
של המעשה הפלילי אותה הוא מבצע, ובתגובה לכך זכה לכדור ברגל.
המחשבה על שלושים מיליון שקלים חדשים (חמישים ותשע האגורות היו
שלו) טשטשה את מוחו של הרצל. הוא היה חש צורך עז לשבת לולא כבר
ישב עם קבלת החשבון. כל-כך הרבה אפשרויות נפתחו בפניו, כל-כך
הרבה חלומות שלעולם לא האמין שיוכל לממש, נמצאו עתה במרחק
נגיעה ממנו...
הוא התקשר ל-144, וביקש את הטלפון של יעל בר זוהר.

הרצל התכונן לקראת פגישתו העתידית עם הצעירה שמשכה את עיניו
עוד כשעשתה פרסומות לבגדי-ים עם ליאור מילר, כשלפתע החלו לפקוד
אותו הרהורי חרטה. מה שהוא עושה, כך החליט, הוא צעד לא מוסרי.
הוא לוקח אישה, ומבטל את האישיות שלה, את נסיון החיים שלה ואת
מחשבותיה העמוקות והנפלאות ביותר - ומחליף אותם ברצון האחד
והיחיד: להשכיב אותה. הוא גמר בליבו להתקשר אליה ולבטל איתה את
הפגישה. הוא הרים את השפופרת וחייג בשנית את מספרה. שיחה
ממתינה. הוא חיכה מספר דקות וצלצל שוב. עדיין בשיחה ממתינה.
'אולי זאת שיחה חשובה?' חשב הרצל. הוא החליט לא להפריע לה,
ולהגיע במקום אל הפגישה המיועדת, שם הוא יודיע בפניה בו במקום
כי הוא לא ייתן לעצמו לנצלה בתמימותה. גם אם היא תרגיש שהיא
רוצה בו - תהיה זו רק גחמה של ההורמונים המגובים באורו המסנוור
של הכסף שזה עתה זכה בו. ליבה בוודאי יתחרט על כל מעשה שיעשו
שנים רבות לעתיד, והוא לא התכוון לתת לה להפקיר את עצמה כך -
אם לא למען עצמו, אז למענה. כמה שזה כאב לו לוותר על משגל
אפשרי עם בחורה מושכת שכמותה, הוא פשוט לא יכל - מצפונו לא
איפשר לו.
בתחושת גאווה-מוסרית חסרת תקדים, ניפח הרצל את חזהו ויצא בראש
מורם אל מחוץ לביתו.

רצפת ביתו של הרצל רעדה כפי שלא רעדה מימיה, ולא בכדי. צריחות
העונג של יעל בר זוהר ואנקותיו של הרצל יצרו תמונה שאינה יכולה
להשתמע לשני פנים - הם היו באמצע משגל.
הרצל בירך את אלוהים על ששלח לו את המלאך הבלונדיני הזה אל בין
רגליו. גופה המושלם, עורה הרך, פיה הענוג, לשונה המהירה - כל
אלו יצרו עתה אירוע שהיה זר לחלוטין במחוזותיו של הרצל. כה זרה
הייתה לו החוויה עד כי צבט את עצמו מספר פעמים, כאילו מדובר
היה בחלום. המהלך ההוא התברר כטעות, שכן יעל בר זוהר המחוממת
הבינה את צביטותיו של הרצל כרמז לכך שהוא רוצה שתצבוט אותו,
והתוצאה לא הייתה נעימה כלל וכלל לזרועו הרגישה.
לאחר שסיימו להשתגל, חש הרצל מחוייבות להסביר ליעל בר זוהר כמה
שהמעשה אותו עשו באותם רגעים נוגד לחלוטין את כל אמות המידה
המוסריות על פיהן חי את חייו, אך כל פעם שפתח את פיו לדבר,
נישקה אותו הצעירה החושנית והם החלו בפעילויות מיניות מגוונות
בשנית. לבסוף הותש הרצל עד כדי כך שנרדם, וכשהתעורר מצא את
מיטתו ריקה מבת-זוג. 'יופי!' חשב. 'היא בטח הבינה את הטעות
שבדרכיה המיניות הפוחזות וברחה מהבית שלי בבושה!'
אך כשקם הרצל לשירותים בשביל להתנקות - פיזית ומוסרית -
מאירועי הלילה שעבר, מצא שבמראת האמבטיה רשום בליפסטיק אדום
"היה אדיר, תתקשר אליי." עם חיוך קטן מצוייר בצד.
הרצל הסמיק. הוא יודיע לה בשיחת הטלפון הבאה שלהם כי הוא החליט
לסיים עימה את ההתקשרות המינית. הוא חייך לעצמו בהערכה וסיפוק,
והלך להתקלח.

אני סומך עליכם מספיק, קוראים יקרים, כדי שתנחשו בעצמכם כי
הרצל לא הפסיק את קשרו המיני המסועף עם יעל בר זוהר בשיחת
הטלפון הבאה שלהם, וגם לא בפגישתם הבאה שהסתיימה - כצפוי -
במשגל לוהט נוסף. למעשה, הרצל אפילו לא רמז ליעל בר זוהר
המנוצלת מינית כי מעשיהם נוגדים את תפישת עולמו, והמטיר עליה
במקום מתנות יקרות-ערך ואורגזמות יקרות-מפז. אך כידוע לכל מאז
ימי התנ"ך העליזים - לכל חטא מוסרי יבוא עונש ואחד כזה היה
קרוב להרצל יותר מתמיד.

הרצל הביט על עצמו במראה. 'כך נראה גבר.' חשב לעצמו וגירד את
אשכיו. הוא הסתכל על השעון. שבע וחצי... הוא צריך לצאת עוד חצי
שעה. 'אולי להתקשר לבטל?' הוא שאל את עצמו כמתוך הרגל. לא,
החליט. הוא יודיע ליעל בר זוהר על סיום הקשר כשיגיע לביתה.
צלצול טלפון העיר את תשומת-ליבו. מוזר, הוא חשב לעצמו. מי
יתקשר אליו בשעה כזאת? במחשבה שנייה, ניסח את שאלתו מחדש - מי
יתקשר אליו בכלל? מאז שהחל את מפגשיו התכופים עם יעל בר זוהר,
זנח את כל קשריו עם העולם החיצון. עולמו סבב עתה רק את עצמו,
יעל בר זוהר ואורגזמות.
"הלו?" הוא ענה.
"הרצל???" זעק קול נשי מוכר לתוך השפופרת.
נעמה. איך יכל לשכוח אותה בכזאת קלות? הוא והיא יצאו כבר שנה
וחצי כשהחל הרצל להתרועע עם יעל בר זוהר החביבה.
"בהתחלה חשבתי שאני סתם מגזימה, שאתה בטח עסוק בעבודה ושאין לך
זמן להתקשר... אבל עבר כל-כך הרבה זמן ואתה אף-פעם לא עונה
לטלפון..."
פרץ של בכי נשמע מבעד לשפופרת. הוא רצה להגיד לנעמה משהו שינחם
אותה, אבל כל מה שחשב עליו נראה היה לו מזוייף ומיותר. האמת
הייתה שיעל בר זוהר התעלתה על נעמה בכל תחום שיכל להעלות
בדעתו; גמישות, זריזות, טכניקה, נסיון, יעילות...
שיחה ממתינה הצילה אותו. "מצטער, נעמה, אני חייב לענות לזה,"
הוא זרק, ועבר לקו השני מבלי לחכות לתשובתה.
"שלום?" שאל הרצל בקול מלא פליאה. שתי שיחות בערב אחד? זה כבר
היה מוגזם.
"אדון הרצל גרינפלד," ענה קול מאיים. מהקולות האלו שיכולים
להשתייך או למישהו עם בעיות מעיים קשות, או לפסיכופט רצחני
העומד לאיים על חייך. הרצל קיווה מאוד שהמקרה הראשון יהיה
הנכון מביניהם, על אף שההגיון הבריא יצביע בקלות על כך שלאדם
עם בעיות מעיים אין שום דבר חשוב לעשות עם טלפון, והוא בוודאי
יעדיף על פניו את האסלה.
"כ... כן?" ענה הרצל בחשש. "מי מדבר?"
"מדבר אולג יעקובלביץ'. אבל אתה יכול לקרוא לי ויקטור."
ויקטור. הרצל הכיר את השם שלו. הוא היה מחסל מספר אחת של משפחת
אלפרון. 'מה בשם האל הוא רוצה ממני?'
"אתה בטח שואל את עצמך מה בשם האל אני רוצה ממך?" קרא ויקטור
את מחשבתו.
"כ... כן." אישר הרצל.
"יש לך משהו ששייך לנו. טוב, האמת שהוא לא ממש שייך לנו, אבל
אתה בכל זאת תיתן לנו אותו, נכון?"
הרצל קילל את עצמו על שהוא אפילו לא העלה בדעתו שיעל בר זוהר
טובה מדי בכדי להיות לא מקצועית. מאיפה הוא חשב שהיא למדה את
כל התנוחות האלו? ערוץ הילדים?
"יעל בר זוהר לא שייכת לי ולא שייכת לכם!" הוא צעק בגילוי של
אומץ מפתיע. "היא אישה משוחררת, מועצמת, שיש לה זכות לעשות
ולחשוב כל מה שהיא רוצה! תם העידן החשוך שבו גברים שלטו על
נשים כאילו היו חפצים, אמות, בובות! אישה היא יצור נפלא, נשגב,
המסוגל לחוש רגשות וליצור במחשבתה עולמות שאנו הגברים יכולים
לחלום עליהם רק בחלומותינו הפרועים ביותר!"
"אני מתכוון לחמישים מיליון שקל." אמר ויקטור ביובש.
"אה?" תמה הרצל.
"אבל אם אנחנו כבר מדברים על יעל בר זוהר..."
פתאום נשמע קול זעקה של אישה. לקחו להרצל מספר שניות בכדי
להבין שמדובר בלא אחרת מאשר המאהבת שלו, יעל בר זוהר, הצועקת
עתה צעקות שונות לחלוטין מזעקות-התפנוקים שבקעו מפיה עד כה
בנוכחותו.
"בן-זונה!" צעק הרצל. "מה היא עשתה לכם???"
"שום-דבר." אמר הרצל בקול מאוכזב. "לא משנה כמה הפצרנו בה.
אנחנו רוצים את הכסף של משפחת אלבז המנוחה, או שהבחורה הצעירה
הזאת תיאלץ לבלוע עופרת, לשם שינוי. נציג שלנו יבוא לאסוף ממך
בעוד כשעתיים את הכסף. תכין את כרטיס האשראי."
השיחה נותקה בנימה אופטימית זאת, והתלבטות החלה להיווצר בראשו
של הרצל. הסיבה היחידה שיעל בר זוהר שוכבת איתו זה בגלל הכסף
שלו. לא משנה כמה מאהב טוב הוא, היא הייתה יכולה בלי כל מאמץ
מיותר להיות עם אחד טוב יותר. אם יאבד את הכסף, הוא ידע, הוא
יאבד גם אותה. אבל מצד שני, הוא לא יכל לעשות שום דבר
בעניין... בעוד כשעתיים אמור להופיע על סף דלתו טיפוס מפוקפק
ולקחת את הכסף מהרצל בין אם ירצה בכך או לא. הוא לבדו לא יכול
להתמודד עם שליח של משפחת אלפרון, ובטח שלא עם ויקטור. צמרמורת
אחזה בהרצל רק מהמחשבה על יעל בר זוהר המסכנה, כלואה בידיו
האכזריות והמלוכלכות של המאפיונר המסוכן. מחשבותיו החלו לנדוד
אל עבר התמורה המינית העשויה יעל בר זוהר להעניק לו על שיציל
את חייה. לקחו לו מספר שניות להבין שבעוד הוא נותן להורמונים
לשלוט במחשבותיו, זמנה של יעל בר זוהר - או, לחילופין, של
החמישים מיליון שקלים שלו - הולך ואוזל.
הוא ניסה לחשוב על דרכים יעילות בעזרתן יוכל להביס את ויקטור -
אך נסיונו היחיד בהריגת מאפיונרים התמצה במשחקי המחשב אותן
שיחק כשעוד היה תלמיד תיכון, וגם באלו לא היה מוצלח במיוחד.
לפתע נזכר הרצל בחבר שלו לעבודה, מוטי כהן. הבנזונה היה כל-כך
מטורף, עד שיום אחד הוא החליט להודיע לבמאי מפורסם ששקד על
הכנת הסרט ש'לשמו נעשיתי במאי', כדבריו, על מותם של יותר
ממחצית אנשי הצוות שלו בתאונת מטוס מחרידה בצורה הזויה למדיי.
הוא גייס קבוצה של רקדניות ונגנים, והם הודיעו לו על צירוף
הנסיבות המזעזע שהוביל למות הצוות שלו בשיר עליז עם מוזיקת
קברט. הבמאי התאבד, ולמנכ"ל המשרד שלהם לא היו הרבה ברירות
מלבד לפטר את מוטי כדי למנוע מהומות.
הרצל מצא את מספרו של מוטי וחייג אותו בחופזה. לאחר מספר
צלצולים הוא כבר היה מוכן לנתק בייאוש, כשלפתע ענה לו מוטי
שנשמע קצת מותש.
"הלו?" שאל.
"היי... זה הרצל... מהעבודה... זוכר?"
"אה! הרצל! בטח, גבר! מה קורה?"
"על זה רציתי לדבר איתך... זה קצת דחוף... אתה פנוי?"
"ת'אמת שאני בדיוק מזיין תיירת שוודית," ציחקק מוטי. "אתה יודע
מה? חכה כמה שניות על הקו, טוב?"
מוטי הניח את השפופרת וכל ששמע הרצל הייתה שתיקה מעיקה, שלפתע
הוחלפה בצרחות עונג רעשניות במיוחד, עד כדי כך שהרצל כבר תהה
בינו לבינו אם ראוי שיתקשר להזמין לבית של מוטי אמבולנס. כעבור
עוד כמה רגעים קצרים בהם חזקה השתיקה, מוטי חזר לקו. "כן?"
הרצל סיפר למוטי את תקציר האירועים במהירות הבזק. בסיומו של
הסיפור מוטי נשמע נלהב למדיי וענה "בטח שאני אעזור לך! כמה זמן
יש לנו?"
הרצל הסתכל על השעון ונכנס לחרדה קלה. "שעה."
"אה, אל תדאג." עודד אותו מוטי שזיהה את המתח בקולו של הרצל.
"כבר יש לי תוכנית."

בפעם הראשונה שאלי שמיר הרג בן-אדם, הוא בכה. זה היה בצבא,
והוא היה צריך לחסל מבוקש של הג'יהאד האיסלאמי ברצועה. אלי היה
צלף מצטיין בטירונות, אבל זה לא הכין אותו למפגש הראשון שלו עם
המוות. לאחר המעשה הוא קבע פגישה עם הקב"ן בשביל לבקש שחרור
משירות קרבי על סעיף נפשי, אבל הקב"ן היה עסוק מדי ודחה לו כל
הזמן את התור. עד שהגיע אלי לתור שלו, הוא כבר הספיק להרוג עוד
פעמיים וגילה שכל פעם זה נעשה קל יותר. הוא וויתר על הפגישה,
שנקבעה ליום שבת - מה שאמר שהוא יצטרך לוותר על היציאה שלו
הביתה - ודחה אותה למועד מאוחר יותר. אלי דחה את הפגישה עם
הקב"ן עוד פעמיים, עד שהוא וויתר עליה לחלוטין - הוא כבר סיים
בין כה יותר ממחצית השירות.
עתה, בעודו מטפס במעלה המדרגות של בניין המגורים העלוב למראה
באמצעה של הרצליה, משימת הסחיטה אותה עמד לבצע נראתה לו
חסרת-משמעות כמו כל מטלה אחרת שקיבל מויקטור, יהא זה לשטוף את
המכונית של הבוס או גביית דמי-חסות.
הוא מצא את הדלת עליה היה רשום באותיות לבנות בוהקות "גרינפלד"
וחייך לעצמו. הוא תמיד ריחם על רווקים שמנסים לתת לעוברים
ושבים את התחושה שהם אינם גרים לבד בכך שהם כותבים על דלת ביתם
רק את שם המשפחה.
הוא דפק קלות על הדלת וחיכה לתשובה. שום דבר. הוא דפק שוב,
הפעם ביותר תקיפות. אף-אחד עדיין לא טרח לענות לו. הוא בחן את
הדלת ושמח לגלות שהיא עשויה מעץ פשוט. בלי מחשבה הוא פרץ אותה
בבעיטה, תוך שהוא שולף את אקדחו הטעון ומכוונו היישר לפניו.
המחזה שראה עתה היה תמוה למדיי. לפניו עמדו קבוצה של עשר נשים
צעירות המצויידות בלבוש מינימלי, ומאחוריהן קבוצת נגנים. לפני
שאלי הספיק לעכל את המתרחש מולו, שמע את נקישותיהם של שני
אקדחים. שני ברנשים שאחד מהם זיהה כמטרה שלו - הרצל גרינפלד -
עמדו משני צדדיו, מכוונים את נשקם ביעילות רבה לכיוון הכללי של
פניו.
מבלי שיוציאו הגה, התחילה הלהקה לנגן מוזיקת קברט והנשים החלו
לפזז. כעבור שניות מספר, הן פצחו בשיר:
"אוי ואבוי לך, שליח מאפיה,
אתה ממש הסתבכת,
עכשיו מכוונים עלייך אקדחים,
וסמוך עלינו שהם טעונים!
אז תעשה לעצמך טובה אחת,
ספר לנו איפה יעל בר זוהר מונחת,
או שאת הזיעה המלכלכת את חולצתך,
יחליף כתם דם שיחריד את אשתך."
לא היה ספק בכך - הוא היה צריך להגיע לפגישה עם הקב"ן, כשעוד
יכל.

קשריו של הרצל עם המשטרה, בעזרתו של תמריץ כספי קל, עזרו לו
ולמוטי לגייס לעזרתם את יחידת הימ"מ כגיבוי.
"כל מי שיוצא מהמבנה הזה, חוץ ממני, מוטי ויעל בר זוהר - תירו
בו. ברור?"
"ברור!" צעקו שוטרי הימ"מ בשאגה קרבית כמעט. הרצל קיווה שהם
יהיו שקטים יותר, בהתחשב בכך שרעש יכול להרוס את אלמנט ההפתעה,
שהוא אחד היתרונות היחידים של ההתקפה שלהם.
"יופי," אמר הרצל וטען את נשקו.
"אתה מוכן?" שאל אותו מוטי, חיוך קרב אכזרי על שפתיו.
"כן." ענה הרצל.
הם עמדו מול מחסן באיזה רחוב נטוש בראשון-לציון. הוא נראה עזוב
לחלוטין, מלבד שתי המכוניות היפות למראה ששהו מחוץ למחסן.
מוטי בעט בדלת, ומיד התחיל לירות בכל דבר שזז. לו יעל בר זוהר
הייתה בחדר הזה, היא בוודאי הייתה מתה ממטח היריות, אך למזלה
הרב היא הוסתרה בחדר אחר. כחמישה בריונים מתו בהתקפתו הראשונית
המרשימה של מוטי, אך היריות הזעיקו את שאר השוהים במחסן, והעסק
עמד בכל רגע להתחמם כמו חתול על כיריים.
הרצל ומוטי התמקמו בעמדות אסטרטגיות, והחלו לירות בכל אדם
שהגיע לעברם, כשיריותיו של מוטי פוגעות בדיוק רב יותר מאשר אלו
העקומות של הרצל. הם כבר חיסלו כעשרה מאפיונרים כשהם שמעו
כחכוח-גרון מכיוון מפתיע - מאחוריהם.
"סיימתם?" שאל קול רוסי מאיים.
"ויקטור," קבע הרצל.
"לא... ויקטור נמצא שם." הצביע הרוסי על אחת הגופות המדממות.
"אבל לא התחמקתם ממשפחת אלפרון כל-כך מהר. אני רומאן
אלכסנדרוביצ'יסקי. אבל אתם יכולים לקרוא לי איגור."
הרצל ומוטי הסתכלו זה על זה בהבנה. הם שניים, והוא אחד. לא
משנה כמה זריז האיגור הזה, אחד מהם יספיק בטח לירות בו לפני
שהוא יהרוג את שניהם.
"אל תחשבו על זה," אמר קול מוכר מאחוריהם.
מתוך החושך יצאה דמותו המעורפלת של גיא זוארץ, אוחז באקדח.
"... אתה?" שאל הרצל בבעתה.
"כן! אני! מה חשבת, שאני אשב בצד ואשתוק בזמן שאתה מזיין את
החברה שלי?"
"זה מה שעשית עם ההוא," התערב מוטי. "אפילו צילמת את זה
בווידאו..."
"שתוק!" זעק גיא זוארץ וירה ברגלו של מוטי. "אנחנו לא מדברים
על זה!"
"אבל איך הצלחת לגייס נגדי את משפחת אלפרון?"
"הו, זה לא היה קשה כל-כך. במיוחד לאור העובדה שאני אחיין של
ניסים אלפרון!!!"
"באמת?!"
"לא." חייך גיא זוארץ. "אבל נכון שעבדתי עלייך לרגע? זין על
המבקרי-טלוויזיה הטיפשים האלו, מה הם מבינים במשחק. חבורת
הומואים, כולם."
גיא זוארץ נהנה מרגע השיא בקריירה המשחקית שלו וחזר לדבר. "אה,
כן... זה לא היה מסובך כל-כך לשכנע את משפחת אלפרון לצאת נגדך.
היו לנו, אחרי הכל, מטרות משותפות, וזה. אני רציתי את יעל בר
זוהר, ומשפחת אלפרון רצתה את החמישים מיליון שלך... זה פשוט
נראה כמו החיבור המושלם."
"אז אתה סיכנת את מי שאתה אוהב רק בשביל להרוג אותי?" זעק הרצל
בזעזוע.
"הו, שלא תחשוב לרגע שאני הייתי נותן לאפילו אחד מהמאפיונרים
האלו להניח את הידיים המטונפות שלהם על יעל בר זוהר שלי... בלי
להעליב." הוא פנה לאיגור.
"לא, זה הגיע לי," אמר איגור כשהוא משפיל את ראשו. "לא התקלחתי
כבר שבועיים."
גיא זוארץ הביט בו בפליאה ואז חזר להביט בהרצל. "בכל... אופן,
נתתי לה להסתובב חופשי ולעשות כל מה שהיא רוצה, כל עוד היא
נשארת בתחומי המחסן הזה כמובן. וגם שיגלתי אותה פעם בשעה כדי
להזכיר לה כמה חזקה התשוקה שלה אליי."
"מפלצת!" זעק הרצל. מוטי בינתיים נאנק על הרצפה מכאביו.
"אני?..." שאל גיא זוארץ.
"כן, אתה!" פלט הרצל וקטע אותו.
"לא היית צריך לענות על זה... אין כבוד לרטוריקה בימינו. בכל
מקרה... אני? מפלצת? חה! אני לא שונה ממך במאומה, הרצל
גרינפלד. בעוד אתה כלאת את יעל בר זוהר בכבלי התשוקה שלה
אלייך, אני כבלתי אותה בכלבי האקדחים של חבריי המאפיונרים.
בעוד אתה השארת אותה חופשייה, לכאורה, בגיהינום חסר המנוחה
שהוא הקיום בלעדיי, אני נתתי לה את עצמי ורק את עצמי במחיר
הפעוט של להישאר כלואה כאן." גיא זוארץ פתח את דלת המחסן
הרעועה בהפגנתיות. "ובסופו של דבר, תסתכל החוצה. מה יש שם
בחוץ? כלום! מה יש לבחורה מופלאה כמו יעל בר זוהר לחפש בעולם
מנוכר ואכזרי כמו שלנו, חסר כל..."
כדור של שוטרי הימ"מ פילח את ליבו של גיא זוארץ, וזה נפל בחבטה
על רצפת המחסן הקרה. עוד אפשר היה לשמוע את מפקד הימ"מ צועק
לעברם "יא מטומטמים, יריתם בגיא זוארץ!" כשאקדחו של איגור ירה
כדור בראשו של מוטי, וכדור ברגל של הרצל.
מביט בתדהמה בחברו המת, מיהר הרצל להתעשת וירה כדור לעבר ראשו
של איגור, שאמנם פגע בליבו, אך עדיין יצר את תופעת המוות
הרצויה.
הרצל קם על רגליו על אף שאחת מהם דיממה וכאבה. הוא דידה ברחבי
המחסן, מחפש את יעל בר זוהר. הוא מצא אותה בחדר הסמוך, קשורה
וחבולה אך הרבה פחות נסערת ממה שציפה שתהיה.
לפתע הוא הבין. הוא לא היה טוב יותר מגיא זוארץ. הוא הביא אותה
למצב הזה. הוא התעקש להמשיך את התקשרותם הלא מוסרית והתמסר
לחטא. כשסירב לשלם למאפיונרים ובמקום פשוט להיכנע לדרישותיהם,
העמיד את גופה הענוג ואת חייה בסכנה. עכשיו סוף-סוף הבין שהגיע
הזמן לעשות את הדבר שדחה זמן כה רב, לפני שתשקע נפשו בשאול
הקיומי.
אשכיו גירדו.

כשיצא הרצל מבית-החולים, אף-אחד מחבריו לא בא לאסוף אותו. הוא
לא האשים אותם - התמסרותו לחיי תועבה ומין גרמה לו להרחיק
מעליו כל אדם שהכיר, והוא תהה אם אי פעם יוכל לפצות אותם על
כך.
כשהגיע לביתו מצא שהדלת הפרוצה פתוחה לרווחה. הוא הצטער על שלא
הביא את האקדח שלו איתו, אבל זכר שהמשטרה הבטיחה לו שאחרי הקרב
במחסן הם אספו מספיק ראיות בשביל להפליל את משפחת אלפרון.
"שלום?" הוא שאל בחשש.
"הרצל!" רצה לעברו נעמה הבוכייה, שחיכתה בתוך המטבח ממנו נדף
ריחה של פשטידה חמה. "שמעתי בחדשות! איזה אמיץ היית, ככה
להתייצב לבדך אל מול משפחת המאפיונרים הנוראית הזאת! ועוד
בשביל מישהי שאתה מכיר רק מהטלוויזיה!"
הרצל בלע את רוקו. הוא תהה אם לספר לנעמה על יעל בר זוהר, אבל
וויתר. נעמה התחילה לנשק אותו בתשוקה והוא התמסר לגינוניה
המאוסים. במהרה מצאו את עצמם רכונים זה על זו, כאשר הרצל חודר
לתוך נעמה באיטיות והיא גונחת חרישית.
ריח הפשטידה הנשרפת מילא את החדר.

יואב תירוש.
6.9.2004




נכתב לסדנה הארבעים ושבע.
תודה מקרב לב לנחום ונגרוב על הגהה.