"לא רוצים פה כושים" אמרתי לו. הוא הסתכל עלי בבטחון עצמי
מופרז, "אני לבן תסתכל". אבל אני לא נפלתי בפח.
"אולי אין לך עור כהה, אבל תסתכל על האף שלך",
"מה איתו" היתמם הכושי.
"הוא פחוס", אמרתי "והשפתיים המנופחות והלא פרופורציונליות,
ושלא לדבר על הסרחון" הגברתי את קולי.
הכושי החל לגמגם: "אבל אנ...אני...".
"שום 'אבל' כושי! אנחנו לא רוצים שכנים כושים, 'בנת? תחזור
למחראה שהגעת ממנה". הכושי הסתובב באיטיות והחל לרדת שפוף
ומושפל במדרגות. "טוב מאוד" קראתי אחריו, "יותר מהר".
לא יאומן מה הם ממציאים לנו, כושים לבנים ,אבל אני לא אפול
בפח, לא לא, אני יותר חכם. "אוף , עכשיו שבועיים עד שהסרחון
ייעלם" אמרה אמא , שיצאה לנקות את איפה שהכושי עמד. "מה זה
הסרחון הזה עכשיו?" שאלתי בקול. בחדר המדרגות החלה להתפזר צחנה
נוראית יותר אף מזו שהותיר הכושי. פתאום אני קולט מולי ערבי.
"כאן זה הדירה?" שאל במבטא הערבי המצחיק שלו. "לא רוצים פה
ערבים" אמרתי לו. "ערבים?" הפטיר בגיחוך הערבי, "הרי אין לי
שפם"...