לפני כשנה הוא עבר לגור בדירה שמעל. המעבר היה צפוי, למרות
שהוא לא הודיע על כך מראש. המעבר היה חד וחלק. הוא לא חיכה
לארוז את המזוודות הגדולות שלו וללכת. הוא השאיר את רוב חפציו
אצלנו למשמרת. אני לא כל כך מבינה אותו. הוא אמר לנו שהוא אוהב
את כולנו אבל בכל זאת הוא עזב. אני יודעת שזה אומנם רק לדירה
שמעל, אבל עדיין... זה מרחק. זה לא סתם מרחק. חשבתי אפילו
לעבור לגור איתו - שלא ירגיש לבד - אבל הוא סרב. הוא ביקש
שאשאר כאן ואעזור לכולם. כיבדתי את ההחלטה שלו. אני עדיין
מכבדת את ההחלטה שלו, אבל עם הרבה כאב.
כאשר הוא עוד היה חי איתנו, הכל היה שונה. הכל היה שמח. הכל
היה מושלם. אני לא מנסה לרמוז חס וחלילה שאנחנו לא שמחים, אבל
לא כמו אז. בחיים זה לא יהיה כמו אז - כשהוא גר איתנו. ומה עם
השלמות? אף בן אדם לא מושלם כידוע, גם אף משפחה, אבל אצלנו...
אצלנו זה היה שונה. השלמות שלנו לא היתה השלמות המקובלת.
השלמות שלנו היתה נפשית. השלמות שלנו היתה שלמות ריגשית.
השלמות כלפי חוץ היתה בדויה. מי שהסתובב בקרבתו ובקרבתינו ידע
מה זאת השלמות שלנו. ולמרות כל זאת, ולמרות שהוא ידע שבלעדיו
זה לא יהיה אותו הדבר, הוא עזב לדירה שמעל. כן, כן, הדירה
שמעל...
הדירה שמעל היתה הפיתרון האידיאלי בשבילו. הוא מצד אחד רחוק,
כי הוא כבר לא מתגורר איתנו, ומצד שני הוא ממש קרוב. אחרי הכל,
זאת רק הדירה שמעל. בנוסף לכל זאת, בדירה שמעל יש לו ארבעה
כיווני אוויר ונוף מרהיב, שרק, מהדירה שמעל, אפשר לראות ולהנות
ממנו. והוא... הוא אחד שאוהב נוף, שאוהב אוויר. כפי שאמרתי -
הדירה האידיאלית בשבילו, אבל לא בשבילנו.
בהתחלה, ממש בהתחלה, זה לא היה קשה. הוא היה קרוב וכמעט שלא
הרגשנו בחסרונו. אפילו רעש הוא לא עשה. זה מעלה בי גיחוך קטן.
אחרי הכל הוא ניסה להתחשב בנו, אבל כנראה שהוא לא הבין עד כמה
הוא לא התחשב בנו. כעבור זמן קצר יכלו לראות בנו ניצני מועקה.
אצל כל אחד מאיתנו זה התבטא באופן שונה. אצל אבא זה התבטא
בעיסוק יתר, אמא התכנסה בעצמה ואחותי בילתה את רוב זמנה מחוץ
לבית. אתם בטח שואלים את עצמכם איך זה התבטא אצלי. אצלי...
אצלי זה התבטא בדאגה. בדאגה לאמא. בדאגה לאבא. בדאגה לאחות.
בדאגה לו, עצמו.
יותר מאוחר, כשכבר עברו כמה חודשים טובים, יכלו כבר להרגיש את
המועקה. את המועקה עצמה. זה היה כמעט בלתי נסבל. השהייה בבית
הפכה למעיקה בעצמה. כשרציתי לברוח לכמה רגעים, לא יכולתי לעלות
אליו. למה לא יכולתי לעלות אליו? נכון, זאת רק הדירה שמעל, אבל
המרחק היה עצום. גם הכאב שלי היה עצום. הכאב של כולנו היה
עצום. והוא... הוא עדיין לא הבין את זה.
כשכבר עברה לה חצי שנה היינו המומים. היינו המומים מהזמן.
היינו המומים מהכאב. היינו המומים מהדברים שהוא השאיר כאן
מאחור. למה המומים? כשתגיעו לגשר תחצו אותו. כרגע... כרגע קשה
לי לתאר את גודל התדהמה. אולי כשאתגבר על הכאב או אפילו אתבגר
מעט יותר, יהיו לי את המילים הנכונות לתאר לכם. כשהגענו לחצי
שנה, כאב לי. כאב לי וחרה לי, כמו שלכולם, רק שאני לא הראיתי
את הכאב. השתדלתי להיות חזקה בשבילם. הבטחתי לו לעזור להם. אני
מקיימת הבטחות. בעיקר הבטחות כאלה. במיוחד את ההבטחה, שהבטחתי
לו, כשהוא עבר לגור בדירה שמעל.
אז עכשיו כאמור עברה לה שנה. השנה הזאת היתה הקשה בחיי. אני
מאמינה שהיא לא תהיה האחרונה. אני מקווה שהיא היתה הכי קשה.
אני לא רוצה לחוות את הכאב, שעבר עליי בשנה ההיא, גם בשנה הזאת
ובשנה שאחריה. ומה איתו, אתם שואלים? אותו לא ראינו כבר שנה
שלמה. כן, כן, זאת הדירה שמעל. הדירה שמעל אשמה בהכל. היא לקחה
אותו מאיתנו והיא לא מתכוונת להחזיר לנו אותו. אמא בוכה, אבא
מסתגר, אחותי לא מבינה ואני... אני בשלי. כולנו מחכים לראות
אותו. באמת מחכים. אבל אנחנו יודעים, שזה לא יקרה בקרוב. לפחות
לא עד שבעל הבית של הדירה שמעל יחליט כך. רק "אלוהים" יחליט
מתי נראה אותו. וכבר עברה לה שנה. שנה הוא חי בדירה שמעל. |