הדירה הראשונה שלך, זוג צעיר. המקום הראשון בו אתה בן חורין.
לפחות חושב שאתה כזה. המקום הראשון בו אף אח או אחות לא
מצותתים לשיחות הטלפון שלכם, אף חותנת לא מציצה לך בתוך
הסירים, ואף בעל בית לא מחכה לצ'ק בתחילת כל חודש. הדירה
הראשונה שלך.
מיד אחרי החתונה הם התחילו לחפש את הדירה הזו, הדירה הראשונה.
היה להם תקציב מוגדר. אוסף החסכונות של שניהם מימי הרווקות,
קצת עזרה של ההורים. וגם אפשרות לקחת משכנתא. ועם התקציב
המוגדר הזה היה עליהם למצוא את הדירה הראשונה.
הם יכלו לקנות דירה של שני חדרים במרכז העיר. בבניין ישן בן
ארבעים, עם נזילות צנרת ורעש מהרחוב אבל עם נגישות לאוטובוסים
לכל מקום ונגישות לכל החנויות שבעולם.
הם יכלו לקנות דירה של שלושה חדרים באחד הפרברים. בבנין בן
עשרים, עם שכנים רעשנים וילדים שמקשקשים בחדרי המדרגות, עם
צורך באוטובוס לכל מקום, אבל עם מרחב גדול יותר בתוך הבית.
והם יכלו גם לקנות דירה של ארבעה חדרים, בשכונה חדשה שנבנית זה
עתה. זו דירה שעדיין לא נבנתה. רק "על הניר" היא מתוארת לפרטי
פרטים. איש לא יכול לומר איך באמת תראה דירה זו. מי יהיו
השכנים. מה יראו מהחלונות. אבל זו תהיה דירה חדשה, במקום חדש
ושקט. דירה עם מעלית ועם מטבח אמריקאי, ואולי - אולי גם עם
נוף. כי הדירה נמצאת בקצה השכונה החדשה. אחריה - יש הר טרשים,
עם עצים, עם נוף בראשיתי מהמם.
הם התלבטו והתלבטו בין החלופות הללו. את רעיון הדירה הישנה
במרכז העיר הם פסלו על הסף, כיון שהצפיפות, הרעש והדוחק הרתיעו
אותם מאוד. דירה בת שלושה חדרים יכולה להוות פתרון נחמד - אבל
רעיון הדירה הגדולה והחדישה היה קורץ יותר. קורץ הרבה יותר.
יהיה עליהם לחכות שנה, לחכות שנתיים - אך בינתיים, בית החלומות
שלהם ילך וייבנה. בית עם חלונות חדשים ומרצפות חדשות. בית עם
מטבח מעוצב לפי טעמם ורצונם. בית עם נוף מרהיב מחלונותיו
וממרפסותיו. בית חדש וכולו שלהם.
ואמנם, בדירה כזו הם בחרו. בשלב הראשון הם למדו להכירה על פי
הניירות. הם חתמו על חוזים, החתימו עורך דין על כך שהם אמנם
הם, החתימו ערבים על משכנתא הגונה בבנק, התווכחו עם הקבלן על
מספר נקודות החשמל בכל חדר - והנה, הדירה שלהם. שלהם - על
הנייר.
בשלב השני החלו לעקוב אחר הבניה של דירת החלומות שלהם. הם למדו
להכיר כל מטר ומטר בהר הטרשים עליו נבנה הפרויקט שלהם. הם למדו
את שמו של כל פועל ופועל. הם הכירו את העומק של כל אחד
מהיסודות, ולמדו להכיר את שמות כל סוגי האריחים, הקרמיקות
והברזים הקיימים בשוק.
בשלב השלישי, כשהחלה הדירה לקרום עור וגידים, הם עברו לתכנן את
מטבח החלומות שלהם, את האמבטיה ואת השירותים, את הלובי ואת
הרהיטים. אחר כך החלו לברר בחנויות ואצל הספקים, לקבל הצעות
מחיר, להשוות - ולהחליט.
ואחר כך עברו לדירה החדשה.

הימים הראשונים היו פלאיים. פתאום נפתחו שערי גן עדן לפניהם.
כל דריכה על מרצפת היתה תענוג. כל מבט מבעד לחלון לווה באנחת
רווחה. אחרי שנתיים של מגורים בחדר קטן וחנוק בבית ההורים,
הגיעו פתאום אל הרווחה ואל הנחלה. היו יוצאים בבוקר לעבוד -
וחושבים על הדירה החדשה. היו חוזרים בערב הביתה, ולומדים את
הנוף במקום ללמוד למבחנים. היו קמים בבוקר ומביטים אל הקירות
החדשים שסביבם. כל עולמם נסב סביב הדירה החדשה. כל חלומותיהם
נסבו סביב ריהוט חדש שאפשר להוסיף, חפצי נוי שיכולים להתאים,
ועוד ועוד.
אבל לדברים טובים מתרגלים מהר. אט אט התרגלו אל הזוהר של הדירה
החדשה. אט אט עברו להיות עסוקים בעניינים אחרים של העולם הזה.
שכנים ומכרים חדשים מהשכונה החדשה שהולכת ונבנית, גן חדש עבור
הילד, איפה נמצא הכספומט הקרוב, ועוד עניינים כגון אלו.
בנוף המדהים של הדירה החדשה הם נזכרו רק מדי פעם. אולי רק
בשבתות הקיץ הארוכות, בהן יש די זמן להעיף מבט החוצה, לראות את
השמים התכולים משקיפים לעברנו, ולראות את העצים הירוקים
הנטועים בתוך הר הטרשים שממול.
אבל יום אחד הם נזכרו בו, בנוף המדהים של הדירה החדשה. היה זה
ביום בו הבחינו בטרקטור קטן נוסע על הר הטרשים שממול ביתם.
מה עושה כאן טרקטור?
מי הרשה לו לעבור כאן?
אולי הוא תעה בדרך. אולי הוא רק מקצר את דרכו ממקום למקום,
ניסו להרגיע את עצמם.
אבל למחרת הופיעו שני טרקטורים, באותו מקום. היה זה במעלה הר
הטרשים שממול ביתם. הטרקטורים נסעו זה לכיוון זה, זה מול זה,
או זה במקביל לזה.
שני טרקטורים? האם טעות היא זו? האם אחיזת עיניים? ואולי....
נרעשים פנו אל מהנדס העיר, לשאול מה פשר הדבר. טרקטורים - בנוף
ביתנו? מה פתאום? מי הרשה?
במשרד המהנדס פגשה אותם פקידה רזה וחמורת סבר. הר הטרשים
שמצפון לשכונתכם? כן, בודאי, שם נבנית שכונה חדשה. שכונת
היוקרה החדשה של העיר. איך לא שמעתם על כך?
חזרו הביתה ופניהם נפולות. שכונה חדשה? מה פתאום? מי הרשה?
יום יום היו יושבים ומתבוננים בשכונה שהולכת ומוקמת בהר הטרשים
הפרטי שלהם. יום אחר יום נוספו עוד ועוד טרקטורים וכלי רכב
למיניהם. אחר כך הגיע גם תורם של השלטים והדגלים המסמנים את
קוי המתאר של הפרויקטים השונים של השכונה החדשה. אחר כך קמו
להם גם שלדי הבנינים החדשים. מפלצות בטון כעורות בתוך מה שהיה
פעם גן עדן.
יום יום היו יושבים וסוקרים את מה שקורה מול עיניהם. את הר
הטרשים שלהם, שהולך והופך לשכונת היוקרה החדשה של העיר. מה
פתאום? מי הרשה? והלוא איש לא שאל אותם!
איש גם לא ישאל אותם. זו עובדה. ועם עובדות צריך להשלים.
כך חלפו להם השנים. הר הטרשים נעלם והלך, ואת מקומו תפסה שכונת
היוקרה החדשה של העיר. ובמקום נוף של עצים בתוך הר טרשים, ראו
מבעד לחלון ביתם נוף של בתים אחרים. נוף של גגות רעפים אדומים
המזהירים לאור השמש. נוף של שכונת היוקרה החדשה של העיר.
אבל עם השנים הפכה גם שכונה זו לשכונה רגילה, כי שכונת יוקרה
חדשה קמה ותפסה את מקומה. וגם גגות הרעפים כבר לא היו אדומים
כל כך, כי דהו מאורה של השמש. עם השנים שכח גם הזוג הצעיר שלנו
את הר הטרשים שהיה פעם מול ביתם, ובמקום לדאוג לטרקטורים
ולעצים ולאבנים שמול ביתם, עברו לדאוג לגידול וחינוך ילדם
הקטן, שהפך פתאום לנער, ולבחור, ופתאום כבר עומד גם הוא להקים
משפחה ולבנות בית, ויש לו כבר בחורה צעירה שעליהם לפגוש את
הוריה, ביום ראשון של שבוע הבא.

ביום ראשון של שבוע הבא קמו מוקדם, ולקחו חופש מהעבודה. אמנם
הפגישה עם הורי הבחורה היא רק בשעות הערב, אבל כדאי להתכונן.
פתאום שמו לב שהגיע הזמן לחדש את מלתחת הבגדים שלהם, כי אם הם
מוזמנים להורי הבחורה סימן שיש דברים בגו ובעזרת השם עוד מעט
יצטרכו בגדים לחתונה ולכל החגיגות שלפניה ושלאחריה.
כל אותו יום ראשון של שבוע הבא עבר בארגונים לקראת הערב,
ובערב, בדיוק בשעה היעודה, התייצבו עם בנם הנרגש בפתח ביתה של
הבחורה, שהיתה, מן הסתם, נרגשת לא פחות.
התיישבו בסלון של ביתם של הורי הבחורה הצעירה. בית נחמד. מסלון
ביתם של הורי הבחורה נשקף נופה של העיר הישנה, על שכונותיה
הישנות, ואלו שהיו פעם חדשות, ואלו שנחשבות חדשות גם עכשיו.
הנה התיישבו לידם הורי הבחורה, וחיפשו נושא שיחה. בואו נדבר על
הנוף, איך לא. נושא ניטרלי, לא מכאיב, לא רגיש. איש לא יפגע.
איש לא יתרגש.
יש לכם נוף יפה, משהו משהו.
את כל העיר רואים מפה. גם את השכונה שלכם.
איפה?
פה למטה.
אה, זו השכונה שלנו?
פתאום הבריק ברק. אם השכונה שלנו היא פה למטה, אז השכונה שלהם
נמצאת שם למעלה.
השכונה של הכלה של בננו יחידנו נמצאת במעלה הר הטרשים שהיה פעם
מול ביתנו.
השכונה שכה כעסנו עליה. השכונה שהיתה פעם שכונת היוקרה החדשה
של העיר.
פתאום השתרר שקט.
אנחנו הבתים הראשונים של השכונה הזו, סיפר אב הכלה, היא היתה
פעם שכונת היוקרה החדשה של העיר.
ואנחנו היינו רואים מהבית את הטרקטורים שחרשו את היסודות של
הבנין הזה, אמרה האמא של החתן. רצתה להוסיף: היינו כועסים
עליהם, על הטרקטורים הללו. רצתה להוסיף: תראו מה זה, אף פעם אי
אפשר לדעת שום דבר.