ישר כשנפתחה הדלת, היא הביטה בי ופתאום נבהלה וראיתי שהיא מאוד
פוחדת.
השפלתי את מבטי. ואני בכלל לא התכוונתי להפחיד אף אחד.
ניסיתי לחשוב לעצמי למה הם פוחדים ממני.
חשבתי שאולי הם פוחדים בגלל שאני יודעת יותר מדי.
אבל הרי זה לא הגיוני, אמרתי לעצמי, הרי ממילא אף אחד לא יאמין
לי אם אספר את מה שאני יודעת.
חשבתי שאולי יש סיבה יותר עמוקה למה היא פוחדת ממני, ולא ידעתי
למה.
פתאום בעלה יצא וראיתי שהוא מאוד כועס. הוא שתק ונכנס חזרה.
אחר כך ניסיתי לחשוב למה הוא כל כך כעס עלי. אולי בגלל שאני
יודעת יותר מדי. אבל מה זה משנה. הרי הוא לא סיפר לי כלום.
וממילא אף אחד לא יאמין לי גם אם אספר את מה שאני יודעת.
אחר כך נכנסתי לדבר איתה. הבאתי לה את הדפים שכתבתי. היא לקחה
אותם ושתקה. אמרתי שכבר קשה לי ככה. היא שמעה ושתקה. בדפים
שהבאתי היה כתוב מה בדיוק אני יודעת. רציתי שהם ידעו מה שאני
יודעת כדי שידעו עד כמה עליהם לפחוד. היא שתקה. ידעתי שהיא לא
רוצה לקרוא את מה שכתבתי. אולי היא פחדה לגלות שאני יודעת יותר
ממה שהם חושבים. אולי היא פחדה שזה יפחיד אותה עוד יותר.
היא לא גילתה לי כלום. אף אחד לא גילה לי כלום. ובכל זאת, אני
יודעת יותר מדי.
הלכתי משם. הבנתי שאני לא רצויה. שאני סתם מפחידה אותם. ואני
סתם אישה פשוטה. מעולם לא הזקתי לאיש חס ושלום. אני פשוט
נקלעתי לתוך העסק הזה - ממש בלי כוונה. בסך הכל רציתי להבין
משהו קטן, ועכשיו אני פתאום מבינה יותר מדי.
הלכתי משם. הבנתי שהם פוחדים מאוד. ואולי הם לא פוחדים ממני
אלא מהשכנים שלהם ואולי הם פוחדים מהחברים שלהם ואולי הם
פוחדים ממה שאני מייצגת. ואולי אני לעולם לא אבין ממה בדיוק הם
פוחדים. ואולי זה גם לא כל כך חשוב ממה בדיוק הם פוחדים. אולי
הם סתם פוחדים בגלל שהם לא מכירים אותי מספיק טוב. אולי הם
פוחדים שאפרסם את הסודות שלהם. ואולי הם בכלל לא פוחדים והכל
סתם נדמה לי. אולי זו אני , אני היא זו שפוחדת פה. וכל האחרים
שפויים. |