52 קומות ממעוף הציפורים

ושוב זאת אני שלא בסדר. ושוב אני פישלתי, כי נכשלתי בבגרות
בהיסטוריה ובגללי הבית לא מסודר ושוב המשפט הקבוע שלה, "הכול
באשמתך!"
כי אני לא השקעתי מספיק בלימודים, כי אני איחרתי לשיעור, כי
אני פספסתי את האוטובוס, כי אני מתחצפת לאמא שלי, כי לי היה
מגיעה הסטירה הזו. אמא שלי תכננה ללכת לים, היא התלבשה
והתכוננה וכול כך ציפתה ללכת, כשפתאום מזג האוויר התהפך והשאיר
אותה בבית. אז עכשיו הכול יוצא עליי, עכשיו שוב, "הכול
באשמתי!" כי אני עשיתי שיהיה גשם בחוץ...

אני נמצאת במרפסת אצל אמא שלי - יותר נכון אמא שלי המסוממת,
הכי נכון אמא שלי המפלצת - משקיפה על העולם מגבוה, איך הכול
נראה רחוק וקטן פתאום. יושבת לי כאן בגובה מעוף הציפורים,
שעכשיו מחפשות מקלט מהגשם הכבד, שיורד. השמיים נצבעים באפור
כהה, הרוח ניראת חזקה מתמיד ואני חושבת לעצמי אם יכאב לי או אם
בכלל אני ארגיש משהו, כשאתרסק 52 קומות למטה על הגינה של
הבניין, שכרגע מוצפת מהגשם.
השמש נמצאת רחוק מכאן, אלפי שנות אור ממני, אפילו השמש לא
מצליחה לעבור את ענני הגשם הכבדים, שיורדים כאן ולהאיר עלי
פניי חיוך קטן של שמש.
אני לא מפסיקה לחשוב על מה שהיא אמרה לי, כול הסיפור הזה עם
הגשם, שאולי זה באמת אשמתי... הלוואי ויכולתי להוכיח אחרת,
שפעם אחת אני לא אשמה.
כול כך קודר, צבע של שחור בחוץ משקף, את מה שבתוכי. אני לא
מצליחה לראות את הסיגריה שסיימתי פוגעת ברצפה, מרחק של 52
קומות. עוד הייתה לי תקווה אחרונה לראות את השמש מפצירה קרניים
פעם אחרונה, לפני שאני מסיימת את חיי, רק לראות אותה פעם
אחרונה, לפני שאני משאירה הכול מאחור, אך הגשם לא מפסיק, מתחזק
יותר ויותר, גורם שמיים אימתני.
עכשיו כשאני יודעת שאת השמש לא אזכה לראות שוב ,כלום לא יעצור
אותי. אני בשלי לוקחת נשימה ארוכה ו ק ו פ צ ת...
ובשנייה האחרונה לחיי כשאני שוכבת על הגינה הרטובה של הבניין
בתוך שלולית דם וברקע צרחות של אמא שלי, יותר נכון אמא שלי
המצטערת, הכי נכון אמא שלי, שנזכרה כמה היא אוהבת אותי פתאום,
שעדיין בהלם וצורחת כמו משוגעת, ראיתי את הגשם נפסק וקרניי
השמש מלטפות את פניי המרוסקות רגע לפניי מותי...
לעזאזל שמש,  עכשיו באים?

                           3.1.02  מיכאל בר - לב