המכות והכאבים הם הדבר הכי נורא בו. הוא יכול להיות בן אדם
טוב, אך מאז שהיא איננה הוא רק הולך ומדרדר. טל, אחי הבכור, לא
יודע על זה כלום ואת האמת, אני כבר לא חושבת שאכפת לו. הוא שכח
מאימי, ואיתי הוא בקושי מדבר.
לפני כשבוע כשחזרתי מביה"ס הוא חיכה לי שם, ליד המכונית. אף
פעם הוא לא בא לאסוף אותי מביה"ס. תמיד אני חוזרת עם ההסעה. אך
הפעם, הוא עמד שם. עומד, מסתכל, מחכה. ניסיתי ללכת בלי שייראה.
לא רציתי לחזור איתו, פחדתי. התחלתי ללכת מהר ואז הוא צעק לי.
רצתי והוא אחריי. ההסעה כבר נסעה אך המשכתי לרוץ. הוא המשיך
לרוץ אחריי. כבר לא יכולתי. התנשמתי, התנשפתי. ואז נפלתי.
ניסיתי לקום אך הוא אחז בי בחוזקה.
"מה את חושבת שאת עושה!?" הוא שאל בכעס.
"לא ראיתי אותך, רציתי להספיק להסעה..." אמרתי בעודי מתנשפת.
הוא תפס אותי ולקח אותי אל מאחוריי השיחים.
"מה אתה עושה?!" שאלתי בכעס.
"תסתמי!" הוא צעק. "מספיק צרות עשית, עכשיו מגיע גם לי
להינות!"
הוא תפס בי בחוזקה ואז התחיל להרים לי את החולצה.
"מה אתה עושה?! למה?!" שאלתי כשניסיתי להדוף אותו מעליי.
"למה, את שואלת? למה?!" הוא ענה לי.
הוא קרע את חולצתי והתחיל ללטף לי את הבטן. כשראה שאני מתנגדת
הוא חנק אותי לכמה שניות ואז המשיך. הוא התחיל ללקק את שדיי
ואז הוריד את מכנסיי.
"די, בבקשה, תפסיק..." בכיתי. כבר לא נותר בי כוח לנסות להרחיק
אותו. הוא היה חזק ממני וכשניסיתי, הוא סטר לי או חנק אותי.
הוא ליטף את שדיי וליקק אותם. הוא נגע בי וליקק אותי. הוא קרע
את כל בגדיי והשאיר אותי עירומה לחלוטין. צעקתי אך אף אחד לא
שמע. הוא הכה אותי וליטף אותי וכבר לא הבנתי מה הוא רוצה. הוא
התפשט גם הוא ואז צרחתי. בכיתי. ניסיתי לברוח והכל לשווא.
שכבנו שם שנינו, עירומים, על הדשא שמאחורי השיחים. בכיתי כמו
שלא בכיתי מעולם. פחדתי ורציתי ללכת אך הוא רק הכאיב לי יותר.
ואז הוא קם ונסע, השאיר אותי שם לבד. עירומה עם חתיכות בד.
פצועה ובוכייה. לקחתי את המעיל שלו שהשאיר שם וכיסיתי את עצמי.
קשרתי את חתיכות הבד ואז הלכתי לתחנת המשטרה הקרובה.
מאז נשארתי יתומה. בלי אם ובלי אב. נשארתי עם סימני פציעות על
גופי שמזכירים לי את הרגע הנורא הזה שאני רק רוצה לשכוח.