מה חשבתי לעצמי? מאין קיבלתי את הרעיון המטופש הזה?
אוי כמה שהם מגעילים, מגעילים אותי האנשים האלה. זה עם הפיאה
המלאה בקשקשים, זאת עם הכובע קש באמצע הלילה, שבחרה לשבת בדיוק
לפניי, זה עם הקרחת השטוחה מאחור, הקצין הג'ובניק הזה שממזמז
את החברה הצפונית שלו, דווקא כאן, אין לו בית? ומה יהיה עם
התפאורה הזו? כל כך דלה, משעממת, היום אין כסף לתפאורה
מעניינת. לפחות הפסנתר בצד מוסיף קצת עושר לעוני. אבל יכול
להיות שהתפאורה הענייה מכוונת. חנוך לווין לא אהב להשתמש
בתפאורה גרנדיוזית. הטקסטים שלו הם אלה שמעשירים חיים עניים על
בימה שוממה. הוא אהב עניים, אהב לספר את סיפורם, נהנה ללגלג על
אביונם, ניזון מהם.
אוי לא, רק לא זה! אני מאוד מקווה שהאשה השמנה לא תשב לצדי. יש
לה חולצה מנוקדת עם כתפיות ספוגיות, אני לא סובל כתפיות
ספוגיות וגם לא סבלתי כשהן התיימרו להיות באפנה, אז בתחילת
שנות התשעים. היא עוברת על פני הכסאות בקושי רב ומתקרבת אליי.
מבטה מתרוצץ בבהלה מהכרטיס אל מספרי הכסאות, ממספרי הכסאות אל
הכרטיס. וכלום לא מספיק לה מבט אחד על הכרטיס בשביל להבין את
המספר שכתוב עליו? לא, היא צריכה להביט בכרטיס מיליון פעמים עד
שתבין את המספר, ההכרה כבדה עליה. ומה הקטע עם הכתפיות
הספוגיות? לא די בכך שהיא שמנה, היא צריכה להוסיף עוד משקל
ונפח לכתפיה? כמה חוסר טעם יש בעולם.
ובכל זאת, יש סיכוי גדול מאוד שהיא תשב לצדי כיוון ששני
המקומות משני צדדי פנויים, והיא ממשיכה לפלס את דרכה בין
הרגליים, עוברת במעבר הצר להחריד, הודפת לאחור אפים חפים מפשע
באמצעות ישבנה הענק. אכן נדפקתי, כעת אני בטוח, כעת משהשמנה
התיישבה לשמאלי.
ומה זו הרוח ממזרח הזו? זה לא קורה לי! זוג זקנים מקומטים! זוג
זקנים זוחלים אל כיווני ומתכוונים לשבת לצדי, לימיני, שכן לא
נותרו עוד כסאות פנויים בשורה הזו מלבד שני הכסאות שלימיני.
אני אבוד. אני כלוא. הם הגיעו למקומם, רצוצים מההליכה הארוכה
והמייגעת, הביאו עמם ריח נורא של בושם שעבר זמנו ובטל קורבנו.
שילוב של מי קולון, תרסיס להדברת מזיקים ואקנומיקה חייתית! אבל
לא ייתכן שקיים בושם בעל ריח כה מזוויע, יהיה ישן ככל שיהיה.
לא, זה לא הבושם של הזקנה, זהו ריח משולב.
הבושם הישן של הזקנה, יחד עם מי הקולון של בעלה, בשילוב הבושם
של השמנה יוצרים יחדיו סרחון מושלם המגיע לאפי כקומפוזיציה של
ריחות. פקק שלא ניתן לחלוץ תקוע כעת בקנה הנשימה שלי. אני מנסה
לנשום מהפה אבל חריפות בלתי נסבלת חודרת אליו ומשתקת לי את
מנגנון הנשימה. אני לא יכול לנשום! לא מכאן ולא משם! בתנאים
הללו מצפים ממני לראות הצגה?
האורות כבים, הדיבורים נחלשים - הופכים ללחישות חלשות, מכשירים
סלולריים מצפצפים, התרגשות של לפני ריגוש מרחפת באוויר העומד,
ששש... נשמע מהיציע העליון, הס... קורא סבא לילדון. פסנתרן
צעיר ונאה פוסע אל הבמה, מתיישב על כסא מתכוונן מול הפסנתר,
מכין את ידיו הגמישות עדינות, ממתין לשקט אחרון מהקהל. נחמד,
חושב אני לעצמי. נחמד להיות פסנתרן בהצגה. הייתי רוצה להיות
פסנתרן בהצגה. תפקיד צנוע אך עם זאת מכובד.
אני עדיין נאבק על נשימתי והנה ההצגה מתחילה. אלומת אור מופיעה
במרכז הבמה, לתוכה נכנס שחקן בעל שם, מלווה בצלילי פסנתר
נעימים ורכים, עוטפים. הוא צורח ומרים את ידו בתנועת "הייל",
הוא יצטרך לעשות הרבה יותר מזה בכדי לזכות באמון הקהל. אך מצד
שני, אני בטוח שהוא ישבה את לבו של הקהל לאחר היכרות קצרה עם
אישיותו הכריזמתית, זאת תהווה בסופו של עניין תמורה נאה
לאגרה.
"הלא כן גרטה?" אני שומע את הזקן מימיני לוחש לאשתו הזקנה. אני
משגר לעברם נזיפה. הם לא יודעים שזה בגלל מי הקולון.
לבד בתיאטרון, מי היה מאמין? מי חשב על רעיון שכזה? רק אני
בבדידותי מסוגל לחשוב על בילוי שכזה. רק אני בבדידותי מסוגל
לחשוב מחשבות שכאלו. חיים שכאלה. לפעמים אתה לבד ולפעמים אתה
ביחד.
אם היא הייתה מצטרפת אליי הכל היה שונה, אחר. שונה לטובה או
אחר לרעה? אין שום תשובה, גם גרטה לא ענתה לבעלה.
ההצגה ממשיכה. עוד דמויות מתווספות לעלילה, נותנות לי עוד חומר
למחשבה.
וככלות הכל הכריזמה של הדמויות העניות המוטלות על הבמה שובה את
לבי וניכר שגם את של הקהל. כל כך חנוך לויני, כל כך טיפוסי לו
לכתוב מחזה כה מצחיק ובו בעת כה עצוב. ובעצם מה אני מבין בחנוך
לוין? היש לי מושג מה עבר עליו בחייו? מה אני מבין במחזות
בכלל? כתבתי פעם מחזה? בקושי קראתי את החולה המדומה. אבל מה
איתי? מי אמר שאני צריך להכיר את חנוך לוין בכדי להצביע על
אופי ההצגה? יש לי רגשות, הם מספיקים לי בכדי לומר שעצוב לי
ומצחיק לי בו זמנית, לא צריך השכלה גבוהה בשביל כך.
כן, עצוב לי ומצחיק לי, הרהרתי לעצמי בזמן ההפסקה בין המערכות,
בין יניקה ליניקה מהסיגרייה.
על עוד דברים חשבתי לבדי:
על תיאטרון שאייסד כשאהיה גדול בו המרווח בין שורת כיסאות אחת
לשנייה יהיה גדול דיו בכדי לעבור בו בהליכה מכובדת ולא בתמרון
מביש תוך כדי דריכה על אצבעות רגליים.
על טוב ורע במאה העשרים ואחת.
על ההפסקה בין המערכות שמקלה על הקהל בהבנת המערכה שהסתיימה.
על ההפסקה בין המערכות שמאפשרת בארכה עישון סיגרייה שלמה ללא
חיפזון, שלא כמו בקולנוע, שם אחרי שתי שאיפות קצרות נשמע
הצלצול המעצבן ומייד בתומו ממשיך הסרט לרוץ.
על הסיגרייה שמיטיבה עם גופי.
על סיגריות - טוב או רע לבריאות?
עליה.
הסוף של ההצגה הפתיע אותי, לא ראיתי אותו מגיע. בזמן שכולם
מחאו כפיים וצעקו בראבו למראה השחקנים הקדים את קידתם
המסורתית, עוזבים את הבמה וחוזרים אליה פעמים אין ספור, אני
בכיתי מרגש ולא מחאתי כפיים. על מה מרמז הבכי שלי? שההצגה
הייתה טובה או רעה? ובכלל, כשבוכים אחרי סרט, זה טוב או רע?
בכיתי, זה מה שבטוח. גם הפסנתרן הצעיר עמד שם במרכז הבמה יחד
עם כל השחקנים וקד קידה, ללא שמץ של חיוך על פניו.
מוקדש לרותם ירושלמי שלימד אותי הרבה (וידו עוד נטויה). |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.