כשהפסקתי להנות מדברים, העולם כולו הסתחרר.
במהירות עצומה ולכל הכיוונים, כמו באלמנט החמישי כשירו טילים
בכוכב השחור, כך גם העולם שלי גדל וגדל עם כל יום משעמם, ואני
נהייתי קטנה קטנה, ממש נקודה מיקרוסקופית עם כל יום שעבר.

כשהפסקתי להנות הכל נהיה לבן.
הסינים אומרים שלבן זה חוסר צבע, ואם נשים מעגל צבעים ונגלגל
אותו מהר מהר נראה לבן, ככה העולם שלי נהיה - לבן.
לא לבן של בתי חולים, ללבן של בתי חולים יש ריח חריף של זיעה
ודמעות, ריח חריף של חומר חיטוי אחרי בדיקות דם וריח מאד, מאד,
מאד חזק של חוסר אונים.
הלבן של בתי חולים מנוקד בנקודות צבעוניות מרובות, אחת ירוקה
בבוקר לפני הקפה, שלוש בערב לפני השינה - כתומה, צהבהבה
ואפורה.
הלבן של בתי חולים מתעצם וגדל כמו העולם שלי, גדל והולך עם כל
לילה במחלקה 8, עם כל דקירה באצבע אחרי צום, עם כל יום שאתה
שם.

כשהפסקתי להנות מדברים גם הדברים הפסיקו להנות ממני.
חיבוק חזק-חזק נדמה כמו מושג מסרטים אמריקאיים, אין כאלה
בחיים, סתם חיבוק בלי מטרה, לא כדי להגיד שלום או להתראות.
חיבוק. מה זה חיבוק? ארבע זרועות מורמות אל על ומונחות בתיאום
הרמוני על שני גופות אוהבים. חיבוק.
טלפונים חסרי מטרה, נעלמו לאן שהוא בעברי התיכוניסטי, שעות של
שיחות, סמול טוק בין נשמות קרובות, תהיה אמיתית לשלומם של
הבריות, שיחות אמיתיות. ומהי שיחה? חיבור מילים למשפטים
שנוגעים אי שם עמוק בבטן, חשיפה ריגעית של מה שמתחולל בנבכי
ישותי, צחוק משוחרר, אהבה.

כשהפסקתי להנות, הזמן לפתע התחיל לטוס.
דקות ושעות וימים, שבועות וחודשים, עוברים ביעף מבלי שארגיש.
רוטינה יומיומית נינוחה, בלי להתרגש מכלום, לא שמחה אני ולא
כואבת, עוד יום ועוד יום, להמשיך לתפקד במיטבי, עבודה,
טלויזיה, שינה, אוכל, מקלחת, סקס פונקציונלי, ניקור על השפיים,
מילים חסרות משמעות.
ועוד יום ועוד יום ולא הרגשתי שהפכתי לזקנה בת 25.

אבא אמר לי פעם, לפני כמה שנים מעטות, שבגילי אני אמורה לכבוש
את הארץ, לדהור אל העולם, להיות בלתי מנוצחת.
ואני.. אני אסתפק כרגע בלקום בבוקר.
ושהשלוק הראשון של הקפה של הבוקר יהיה כולו גן עדן קטן משלי.