רועד. מתנדנד מצד לצד, ונעצר כמה דקות. רעש של מכוניות
וצפצופים מעצבנים. השמש שבוקעת משום מקום חודרת כלא רצויה אל
העיניים העצומות. הנסיעה נמשכת. רחובות חשוכים במקצת אשר מתוכם
יוצאים לאט לאט אנשים. משאית פורקת סחורה, כלב מטייל ברחוב.
אורות נדלקים בכל מקום, והשמש שעד לא מזמן נראתה באופק, מאירה
בכל מקום.

מתקשה לחשוב על משהו, מתקשה להתרכז במשהו. מניח את הראש על
החלון ומדמיין כרית מלאה נוצות רכה ונעימה, אך האוטובוס קופץ,
ומתעורר משינה של 3 דקות הנראית כמו נצח. העיניים
נעצמות..ונפתחות..הלוך ושוב. הוא לא אוהב את הנסיעות האלה. הוא
לא אוהב את הבוקר. אנשים יורדים, אנשים עולים, מחליפים מקומות
ישיבה, כדי לראות טוב יותר את הדרך שהם נוסעים בה כל בוקר
במהלך רוב חייהם.

הוא נזכר בשיחה שלנו אתמול, בדבר שהצחיק אותנו כל כך. גיחוך
יוצא מגרונו באמצע אוטובוס מלא באנשים קרירים. צחוק נשמע
ואנשים מסתכלים. אבל לו לא אכפת. מחייך חיוך רחב וגדול שרק
כאשר רואים מישהו שאוהבים הוא מופיע. הוא לא יודע כמה זמן
חייך, אבל הרגיש שהזמן עבר מהר.

התחנה שהיה אמור לעצור בה עברה, אך הוא לא שם לב לכך. הוא היה
עסוק במחשבות עליה. על תמונות שלה שראה אתמול. תמונה אחת שלה.
על הסלע. נשענת. צמה ארוכה, חיוך שלא ראה כמותו הרבה זמן. חיוך
אמיתי. מדמיין עצמו לידה, מחבק אותה. חיבוק חזק, ולא מרפה.
מדמיין אותה כאילו היא רק שלו. נאנח.

עוצר בתחנה שלא שלו, אך לא אכפת לו. הוא מחייך. מחכה לאוטובוס
שיקח אותו אל העתיד שלו, והוא מחייך. הוא יודע שאת זה אף אחד
לא יכול לקחת ממנו.