כשנגמרו הצבעים התחילו הצעקות,
וכשהצעקות פסקו, לא המשיך דבר.
זכרתי באותו היום כי אני חי,
זוכר את שנתם השקטה,
הם ידעו את מלאכתם, הישנים.
הם שוכבים על החוף,
והם צפים על המים.
אספתי את הקמעות בידי,
ואת התמונות בידי האחרת,
וצרפתי מחרוזת של שמות חופשיים
החרוטים על לוחות מתכת,
קרוב לחזה.

כשנגמרו המתים, החופש החל,
כשייגמר החופש, לא ימשיך דבר.
עליתי על האדמה החופשייה,
לראות שמש אודמת.
והייתי חי על רצועת חוף צרה,
ובידי קמע שהוא לא שלהם,
ובכיס אפודי תמונה של ילדה שאהבתי,
וקרוב לחזה,
חרוז אחד שאין לו מחרוזת
ועליו שמי העגון בגופי,
ויצאתי לשתוק ולישון,
זוכר כי חייתי.