ישבתי לבד על המרפסת, מחכה שהוא יבוא. אני יודעת שיש עוד זמן,
אבל כבר לא יכולתי לעמוד בהתרגשות. הוא עומד להגיע, עוד מעט
הכל יחזור לקדמותו. כשהוא יגיע, אני אפתח את הדלת ואקפוץ עליו
בחיבוקים ונשיקות. הוא בטח ייחייך את החיוך המקסים שלו וייתן
לי נשיקה. אני אקח אותו לחדר ונשב על הריצפה, כמו שתמיד אנחנו
עושים, ואז נוכל להדביק את כל הפערים.
אנחנו נצא עם שמוליק הקטן, הכלב שלי, לטיול ונשאף קצת אוויר צח
של אביב. הוא אוהב את העונה הזו ולמען האמת גם אני. באביב הכל
פורח, חי ולבבי. שנינו תמיד אהבנו טבע, לכן חשבתי שנצא לפארק
החדש שבנו בצפון העיר. אוי, אני רוצה כבר שהוא יגיע, אני כבר
לא יכולה להמתין לרגע המתוק הזה כשאני אראה אותו. העיניים
הכחולות שלו יספרו לי את כל חוויותיו וימלאו אותי באושר
ובשלווה - כמו שרק הוא יודע לעשות. רק עוד קצת... אני חייבת
להיאזר בסבלנות, למרות שזה קשה...
מעניין מה הוא ראה והרגיש בכל הזמן הזה שלא נפגשנו. אולי הוא
שכח אותי? לא... זה לא יכול להיות... אולי הוא לא התגעגע אליי?
שטויות... כמה אני יכולה לקשקש? הכל בגלל הציפייה לראות אותו
שוב.
אני יודעת! כשנצא לפארק ונתיישב ליד האגם, שם... שם אני אספר
לו הכל. הוא בטח יתרגש... כדאי לו להתרגש... למרות שאני לא
רוצה שנריב כמו פעם הריבים שלנו תמיד היו חזקים וכואבים...
שנינו יצאנו מהם נורא פגועים. אני עוד יכלתי להסתיר את זה, אבל
הוא? יש לו נשמה עדינה. הוא לא יכל לחשוב על כך שהוא פגע בי.
לא היה אכפת לו לפגוע בעצמו כל עוד אני בסדר... איזה בן אדם
טוב...
נו כבר, מתי הוא יגיע? אני כבר חצי שעה יושבת במרפסת... שמוליק
הקטן בא לארח לי חברה, אבל רואים שגם הוא בציפייה עמוקה לראות
אותו שוב. אני יודעת שגם הוא יקפוץ עליו כשהוא יכנס בדלת. הוא
ינבח כמו משוגע משמחה. עכשיו הוא בשקט. יש בנינו דממה רועמת.
אפעלו המוזיקה שהנעימה את אוזנינופסקה כאות הזדהות. הכל רוצים
שהוא יחזור, שהוא יגיע. כולם רוצים לראות אותו שוב...
שמוליק פתאום התחיל לנבוח ולרוץ. קפצתי ממקומי. אולי הוא כבר
כאן? השענתי על המעקה של המרפסת והשקפתי למטה לעבר הרחוב. אין
סימן ממנו. בטח שמוליק סתם היה משועמם. פתאום נשמע ציוץ
ציפורים. שתי ציפורים ישבו על העץ שמול ביתי. הן שיחקו בינהן.
צייצו בקולי קולות. מזכיר לי את שנינו... כל דבר פתאום מזכיר
לי אותו. הציפייה לבואו עוד תהרוג אותי...
אני חושבת שכדאי שאני אכנס לתוך הבית. המרפסת מעלה בי זכרונות
רבים... נהגנו לישון פה בלילות הקיץ החמים ולדבר עד השעות
הקטנות של הלילה. אלו ימים... אני רוצה שנעשה זאת שוב בהזדמנות
הראשונה שתהיה לנו. הוא הבטיח לי פעם, שכל מה שיעשה אותי
מאושרת הוא יעשה בשבילי. אני אבקש ממנו שנעשה זאת שוב. אבל
כרגע מה שיעשה אותי מאושרת זה לראות אותו שוב... לחוש אותו
שוב... לשוחח איתו שוב... מה לעשות? ככה זה כשמתגעגעים...
נכנסתי לחדר. על השידה עומדת תמונה שלו. הוא כל- כך מאושר בה.
הוא עומד בכל הדרו, מחייך ועושה שלום. אני זוכרת את היום בו
צילמתי את התמונה הזו. זה היה היום המאושר בחיי. היום בו בילנו
לראשונה כמו שרק שנינו יודעים. שנינו היינו מאושרים. שום דבר
לא יכל להרוס לנו את זה. הלוואי והייתי יכולה להיות מאושרת כמו
אז. אני מקווה שלפחות הוא מאושר כמו אז...
שמוליק הקטן נכנס לחדר. הוא היה עצוב, ראו זאת על פניו. מאז
שזה קרה הוא לא עוזב אותי אף פעם לבד. אם הוא לא רואה אותי
באיזור הוא נכנס ללחץ. הוא כזה חמוד השמוליק הזה. בלעדיו לא
הייתי מצליחה לעבור את התקופה הזאת.
מאז שהוא הלך שום דבר לא כמו שהיה. אם הוא רק ידע זאת... אבל
הוא בחיים לא יידע... הוא לא יכול לדעת... מאז שהוא הלך, כל
יום אני מחכה לו במרפסת, אבל הוא אף פעם לא בא... הוא לא יכול
לבוא... אני משכנעת את עצמי שהיום זה היום שהוא יגיע שבעצם זה
לא יכול להיות. התקווה, זאת אותה התקווה שגורמת לי להמשיך הלאה
בחיי. אבל הגעגועים... הגעגועים יימשכו עד סוף חיי... עד הרגע
שבו אוכל לראות אותו.
ככה זה כשמתגעגעים ולא יכולים להפסיק להתגעגע...
מוקדש לזכרו של חיים הלר |