אור היום עלה ושפך חמימותו  אך בתוך חדרה של נגה לילה,
מישהו לקח את וילונות האור, מגששת דרכה בערפל,

הים שוקט ואיו גלים, צחוק ויופי הלכו זרים,
כאב וצער יד ביד נכנסים כחברים,

בחדרה של נגה לא נמה הסערה,
משתוללת, בורחת, לדרך ללא מוצא.

מעבר לקיר עלים יבשים צפים נודדים בנחת על גבי הרוח,
ליבה מרעים, גועש בסערה, מבקש לנוח.

כל צעד נשימה, קורסת פעימה, מה יהיה יהיה לא טוב,
יום ועוד יום מציאות או חלום, הלילה לא עובר והיא לבד.

מי לקח את השלווה איכן מתחבאת זאת לא תדע,
החיוך כשמופיע נראה מוזר, החבר שהלך נראה כזר.

לילה ועוד לילה היא תוהה מי זה שצייר שבילה,
אולי טעה זה לא שלה.

מנסה לעצור מלכת, דמעה זולגת, מחממת עורה הצחור, דועכת,
 חולמת בהקיץ לנום על עלי שלכת.

גוררת עצמה בתוך רוח סערה, בחוץ שמש אך אינה רואה,
מפלסת דרכה הלאה לכיוון לא ברור, מתישבת לבדה בחדר והווילון סגור.