יתגדל ויתקדש שמי רבה.
הר המנוחות, ירושלים 2004. אני הולך לקבור חבר...
בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה. בחייכון וביומיכון ובחיי
דכל עם ישראל ואמרו...
כל-כך קר פה. 0 מעלות, אני אומר לכם! הרוח מעיפה את המעיל
ומקררת את הפרצוף, שכבר רטוב מדמעות.
יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא.
כואב בסוף. בקצבות המקומטות מתחילה לבעור אש של שכחה...
יתברך וישתבח ויתפואר ויתרומם ויתנשא, ויתהדר ויתעלה
ויתהלל---
כמה מטרים של אדמה מפרידים ביני לבין המתים בכלל?
---שמה דקודשא בריך הוא לעלא מן כל ברכותה ושירורתה תושבחותה
ונחמותה דאמירן בעלמא, ואמרו...
צעקות של כאב... לא פיזי. הוא צעק? אפר לעפר, אפר לבשר...
וכולם עומדים מסביב, כאילו שרים שיר ערש לפני השינה. אבל הוא
מהשינה הזאת לא יתעורר. כמו קלישאה ישנה הוא ישאר מתחת לעפר,
לאפר.
יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו---
לא! לא כל-כך מהר! איך? למה? רגע! תן לחשוב שניה...
עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל
ואמרו...
בסוף... כואב בסוף. בקצבות המקומטות מתחילה לבעור אש של שכחה.

מוקדש לחבר טוב שנרצח בפיגוע בקו 14 בירושלים.
לפי קדיש יתום, נוסח אשכנז.