"מה את עושה בפורים?"
"יש מסיבה בקיבוץ של חברה שלי. רוצה לבוא?" לא הכרתי אותו מעבר
לשעות העבודה, אבל לא היה אכפת לי שיצטרף. "אין כמו פורים
בקיבוץ! תהיה שתיה חופשית. כולם נשארים אחר כך לישון  במגורים.
שווה להגיע, רק תביא שק שינה."
הוא אמנם שכח שק שינה, אבל הגיע והתלהב. הוא שתה המון, ומכיוון
שאני הייתי היחידה שהכירה אותו, הייתי זאת שעזרה לו ללכת
להקיא, ולהגיע למגורים כשהכל נגמר. השכבתי אותו על מזרון
וכיסיתי במעיל.
גם אני שתיתי לא מעט, ולא הצלחתי להירדם בגלל הבחילה. לפי השקט
בחדר כולם כבר ישנו. פתאום הוא התחיל לצעוק. בהתחלה חשבתי שאני
מדמיינת, אבל הוא המשיך. הברות קטועות, מבולבלות. זינקתי אליו
לפני שיעיר מישהו. "מה קרה? הכל בסדר?"
הוא רעד כמו משוגע. השיניים שלו נקשו. "קר לי... קר לי..."
הבאתי את שק השינה שלי וכיסיתי אותו. "תירגע, הכל בסדר. תישן,
תישן."
ליטפתי לו את השיער. הוא התפתל מתחת לידיים שלי, ונאנח בקול
מפחיד. הסתכלתי מסביב, אף אחד לא התעורר. הייתי לבושה רק
בטי-שירט ותחתונים וקפאתי מקור. "תירגע, תירגע, לא קרה כלום,
אני אתך, אני שומרת עליך." הוא שכב בעינים פקוחות ותפס לי חזק
את היד. המשכתי ללטף לו את השיער עם היד השניה. "אתה בסדר
עכשיו?"
"תודה, תודה, את ידידה טובה."
"זה בסדר, אין בעיה, רק שתרגיש טוב, תישן. אתה יכול לישון
עכשיו."
הוא עצם את העיניים, ותכף התחיל להתעוות ולרעוד שוב. "אל תעזבי
אותי, אל תעזבי אותי, אני לא יכול לעצום את העיניים. זה עוד
הפעם מתחיל. אל תעזבי אותי..."
הוא משך את היד שלי אליו. חיבקתי אותו. "מה קרה? מה מתחיל? מה
אתה רואה?"
"אל תעזבי אותי... אל תעזבי אותי..." הוא נצמד אלי בכוח
בעיניים פקוחות.
"אני פה, אני לא הולכת, תירגע."
"קר לך, בואי." הוא משך אותי אל מתחת לשק השינה. "אל תדאג לי,
אני בסדר." הוא ליטף את הזרוע והמותן שלי לטיפות קצרות
ומהירות. הרגליים שלי נשארו קפואות. הסתכלתי שוב מסביב, כולם
ישנו.
גם הוא עצם סוף סוף את העיניים. חיכיתי עד שהנשימות שלו היו
לגמרי רגועות, וחזרתי למזרון שלי.
עד הבוקר לא נרדמתי מרוב קור.