נשכבתי על הגב והבטתי לתקרה, בעוד שהתכסיתי בשמיכה המזערית
שקודם לכן כיסתה את מותניי. שמעתי אותו מסתובב. הרגשתי אותו
מסתובב, לידי. הוא לא טרח להתכסות בשמיכה. אם אפשר להגיד עליו
משהו אחד טוב, זה שהוא אף פעם לא היה יותר מדי אגואיסט. ולא
שהיה מפריע לי כל כך אם הוא היה מתכסה בשמיכה, אבל היא הייתה
די קטנה, לפחות לא מספיק גדולה בשביל שניים. לא רציתי להיחשף.
לא שהוא לא ראה אותי עירומה כביום היוולדי לפני רגעים מספר,
אבל לא רציתי להיחשף אליו שוב. הרגשתי שנחשפתי מספיק. לא רק
עכשיו, לא רק פיזית.

הוא הסתובב והפנה אליי את גבו. זו לא ההרגשה הכי מחמיאה כשגבר
מפנה אלייך את הגב אחרי שסיפקת את צרכיו המיניים. זה חיזק עוד
יותר את ההרגשה שבשבילו אני רק כלי. ובצדק. בשבילו, אני רק
כלי.

מזווית העין ראיתי שהוא מסתובב חזרה. הוא אחז סיגריה בין שתי
אצבעותיו ומצית ביד השנייה. הוא מיקם אותה בפיו, הצית אותה
ושאף. בלי לשאול אם זה מפריע לי, בלי להציע לי אחת. לא שאני
מעשנת, אבל העיקר הכוונה. הבטתי עליו בעיניים עצובות. הרגשתי
שהן עצובות. הרגשתי שאני עצובה.
"למה אתה לא יכול לאהוב אותי?" שאלתי כמעט בלחישה.

הוא לא ענה. רק לקח עוד שאיפה מהסיגריה ונשף ענן עשן שהוסיף
לאווירה המעורפלת משהו ששררה בחדר. הוא לא החזיר אותה לפיו.
הוא נתן לה לבעור בין אצבעותיו. ההבעה שעל פניו לא השתנתה.
מדהים כמה אדיש מסוגל בן אדם להיות, במיוחד אחד שרק עד לפני
מספר חודשים טען שהוא אוהב אותך. מבטי ננעץ בעורפו, מתחנן
לתשובה - כל תשובה, והוא לא הביט לכיוון שלי. אף לא פעם אחת.

ואולי זה מגיע לי, על זה שאני נותנת לו להנות ממני. על זה שאני
מתעקשת שירגיש אותי, והוא לא מרגיש. על זה שאני מתנהגת כל כך
בטיפשות, כל פעם מחדש.

הרגשתי דמעה ראשונה נוצרת, ודמעה שנייה מאיימת לזלוג. לא הייתי
מסוגלת להמשיך להיות שם. לא רציתי לתת לו להנות מהספק, להתוודע
לרגש החזק ומעורר הרחמים שלי, לראות אותי כל כך פגיעה. נחשפתי
מספיק. התיישבתי, התעטפתי בשמיכה, קמתי והתרחקתי לכיוון הדלת.
הבטתי עליו, והוא לא הניד עפעף. הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה
והמשיך להביט על הכלום בו בהה במשך הדקות האחרונות. אולי זו
בעצם התשובה שלו - התשובה שלי. אולי הכלום הזה הוא המסר שהוא
מנסה להעביר לי. אולי זה בעצם הכלום שהוא מרגיש. הכלום שאני
בשבילו.