הכבשה השחורה בחייך,
הכבשה השחורה שזנחת בלי די.

שנטשת בלא חרטות,
שניצלת תמימותה,
תמימות הניגרת מעינייה.

אותו מלח שזרעת על פצעיה בלא אשם.
הכבשה שידעת,
שנתת לה תקוות שווא לצפות לבואך, פעם אחר פעם...
אותה כבשה שדחית, שהשפלת לעיני כולם!

היא בכתה.
ואתה בשלך.
קר ומריר ואכזר ואדיש.

תלתליה גולחו וצלקות על עורה.
לא תראה עוד אור שמש,
פרחים,
לא מעוף פרפרים באוויר...

לא נותר בה עוד כוח בכבשה השחורה,
כי רק לשחור היא זכתה בחייה.
"רק כבשה," הם אומרים... "רחמים עצמיים"
עוד אחת מן הצאן,
שאת מקומה תתפוס אחרת.

היא הייתה והלכה,
ומי יודע אם תשוב.
ממנה נותר לי רק חיוכה העצוב.