היה לי ערבי על הגב, קראו לו מוחמד. כולם אמרו לי, שהוא מתנחל.
אבל אני לא האמנתי. הוא היה נחמד מאוד. היה לו שפם קטן כזה,
וכשהוא היה מחייך- היה לו מין וריד בולט במצח, שהיה יוצא. והוא
שר לי שירים יפים בערבית ומספר לי על ימיו בסוריה. הייתי הולך
איתו לכל מקום. הייתי הולך איתו לים, לסרטים. אפילו לדייטים עם
בחורות הייתי לוקח אותו. אבל הוא החליט לעזוב.
- למה? שאלתי אותו.
- לא שמעת על תוכנית ההתנתקות?
- לא, מה זה?
- זה אומר שיפנו את כל המתנחלים משטחים, שלא שלהם.
- אבל אתה לא מתנחל! השבתי.
- אתה לא תבין, עניינים של מבוגרים. כך הוא אמר לי.
הוא נתן לי ארבע נשיקות, כמו שערבים נותנים, והלך לדרכו עם
התיק, שקניתי לו ליום הולדת.
היה לי ערבי על הגב, אבל עכשיו יש לי איזה ישראלי חוצפן אחד,
שכל היום מקלל, מפצח גרעינים, מפליץ ורואה כדורגל.
"הערבים האלה", הוא מסנן בלהט, "צריך להרוג את כולם". ואני רק
חושב על מוחמד, שהיה לי על הגב, ועל הוריד הבולט.