חמדתי,

לפני כמה עשרות שנים ועוד קצת הגחת לאוויר העולם. כדרכך, ברוב
מהומה. טרם זרחת בשמיי ובאופן הארצי ביותר לא ידעתי אז כי אורך
עושה את דרכו אליי, חוצה גלקסיות חיים וביום אחד ינצנץ חיוור
מרחוק. לא ידעתי כי ביום אחד יהיה האור הזה שלי וכי ביום אחר,
בחילוף תפקידים קטלני, יהיה לאחר.
יצירות יפות לו, לאלוהים. כשברא אותך כנראה שהתאמץ במיוחד.
נשימה נעתקת, ניצוצות מבט ניתזים, שפת גוף המדברת בבהירות
מסמאת, תחושת ריחוף, ברכיים פקות, נשיקה ראשונה.

ואז התחיל התוהו ובוהו. את זוכרת בוודאי לילות סוערים וימים
סוערים לא פחות. כשברחתי מהעבודה, וגם את, ולא ידענו שובע ולא
רווינו.
ואת הטיולים שטיילנו, את החלומות שרקמנו, את המריבה המתוקה על
איך נקרא לכלב...
את הארוחה הראשונה שהכנת לשנינו. את המפה והמפיות, את השקט
שהשתרר, את הקסם המכושף שזרם ביני לבינך.
את זוכרת את האיחורים המתודיים שלי, את הויכוחונים הקטנים האלה
על זמן יקר.
את זוכרת איך רשפו עינייך כשכעסת ואיך הייתי אוסף אותך בחיבוק
ענקי ונמס אל חיקך.

ואני זוכר הכל ופתאום התקדרו השמיים והתקדרה הארץ וחשכה ונפערה
תהום. קצת דרמטי כדרכי כי בהתחלה זו לא הייתה תהום אלא סדק
קטנטן - כמו הקמט הדקיק ליד העין היפה שלך שטרד את מנוחתך שמא
את מזדקנת - אבל אני הרגשתי. הרגשתי שאחד דינו של הסדק הזה
להתרחב. וככה כל השקוף האלוהי הזה התחיל להיעכר כעדשת עין,
שנחלשת עד שאינה רואה עוד.
כך הלכה ועמקה התהום והתרחבה וחשכה. ונחשכתי גם אני מאהבתך
הגדולה, שהייתה לי הראשונה, שאהבתי באמת ללא פניות וללא משוא
פנים וגם ללא אלוהים. בתוך המחשך הזה העמוק והקר הייתם
את-האחרת והחדש שלך.

אני יושב לי בחדר 658 במלון באי ניו יורק, על שפת המים, רחוק
ממך, רחוק מאוהביי ומשונאיי כאחד.
החלון פתוח והד הכרך הסואן, שש קומות מתחתיי, מזמזם באוזניי.
אני מביט מזרחה אל הים, שצבעו מזכיר לי את עינייך, מנסה להתרכז
ולשדר בתדר, שתמיד קלטת.
פתאום ליטף את פניי משב רוח קליל מן הים והיה בו משהו אלוהי,
שפעם ידעתי והיה בו משהו שליטף את עיניי הרטובות.

אגב, אם נסתכל לאחור, נראה שאלוהים כבר ידע הכל וסידר לנו את
התסריט הזה בארבע כותרות משנה בספר בראשית, פרק א', פסוק א'.

שלך