אצבעות פלדה שולחות לי גלי חשמל עוקצים, כופות עליי לשתוק ולא
להתנגד. אני שוכב שם, קפוא, משותק, כאב עז בגפיי התחתונות. מי
יצילני נא? אין איש שיתמסר לי כעת.
אני צורח ואצבעות הפלדה שוב מרסנות אותי. המוח שלי צועק לעזרה.
מבועת מאימה ומפחד. אני צווח בלי קול, כמעט נכנע. כמעט.
שערותיי סומרות כמיליון מחטים, אני אחוז בהלה, מרותק ולא יכול
לנוע. האצבעות מאיימות בגל חשמל נוסף, אני לא זז, לא יכול ולא
רוצה. קור אוחז בגופי ואני רוצה להשתחרר. אני זקוק ליד אנושית,
לעזרה. אבל אין איש. אני לבד. בודד וגלמוד בממלכה של פלדה
בתבניות. אני שבוי. כלוא בתוך עולם אפרפר, מבריק, עייף.
וודאי אמות כאן, נתון תחת יד חזקה וקשיחה שלא נותנת מנוח, אלא
רק כאב. אני נכנע.

עכשיו עברתי עולם. אני במימד אחר, מימד של אספקלריה. אני נחבט
בין קירות ראי שיוצרות לי קוביה פיצפונת, בקושי יש לי מקום
למתוח את הרגליים. והן עדין כואבות, מהעולם הקודם.
אני מצמיד ראשי לזגוגית. היא קפואה. איני רואה כלום מלבד עצמי.
אני מביט על פניי, רואה את עצמי מאות פעמים דרך הזכוכית
המלוטשת. לשווא מנסה לדמיין מה יש בחוץ. אני לא יכול לדעת, כי
אני כלוא בתוך קובית מראה ואני מסוגל לראות רק את הבפנים שלה,
את עצמי.
אני מדמיין. בחוץ, עולם סגול. ובתוך העולם הסגול, בתוך חלל
הארגמן שלו, צפות טריליוני קוביות זכוכית כמו שלי. פשוט צפות.
בכל קוביה, אדם כמוני. כולם לבד. כל אחד בתוך התא שלו, וכל
התאים בתוך קוסמוס ענקי בלי מילים. עולם חרישי בלי תקשורת. איש
איש לבדו, חנוק.
המחשבה מנחמת אותי קימעה. זה סוג של ביחד, הלבד הזה. כולם
באותו המצב. אולי תא הראי שלי כרגע מתחכך תא זכוכית של אדם
אחד. כמוני. זה סוג של ביחד מעוות. אני לבד אבל עם הרבה אנשים.
לבד המוני.
כאוס חרישי. מחשבות מהפכה. אלמוות. לא מתחדשים אף פעם. אני
שוקע במחשבות מסוג זה.

ושוב אני עובר עולם. עולם שדומה יותר לעולם בו אתה נמצא. דומה
מאד. זהה.
בית קפה. אני ישוב על כסא מרופד בשנקין, מולי בחורה יפה,
מקסימה משהו, מפיה יוצא שטף דיבור מסקרן. על הצבא ועל ארז.
בוגד. אני עונה לה. שמח להתנתק מהעולם הסגול ומתיבות הקסמים
שלי. כמו הקופות האלה שאי אפשר לדעת כמה כסף יש בהן כי
דפנותיהן עשויות ממראות. פעם מכרו כאלה.
אנחנו מדברים. יש אוירה של תקשורת. ביחד. זיקה יפה וקשר עמוק.
אני לא עוד לבד. יש בי קורטוב עצבות על טיב הקשר עם אותה
הבחורה, קמצוץ של החמצה, אבל אני שמח ומאושר בחלקי. לא עוד
עולם של זרועות מתכת קרות ובעתה מתמדת. אני כאן. אולי קרוב
גיאוגרפית אליך, אך ודאי שרחוק שנות אור ממך. השיחה קולחת, אני
מרגיש אהוב ומוערך, משתדל להחזיר את אותן תחושות לשותפתי
לשיחה. חושב שמצליח.
לרגע אני מנתק עיניי מפניה, לא ממש רוצה אבל מרגיש חייב. אני
מביט סביב. אנשים מתרוצצים בין חנויות. נערות צעירות מתרגשות
מודדות שמלות ממול. נער אפל מאזין למוזיקה. המון שנקינאים,
הופעה כזו לקהל. מעניין. שובב. שיחות מכל עבר. אין שקט ולו
לשניה. מילים יפות ויפות פחות. אבל תקשורת. אמיתית וכנה וישירה
וקיימת. לא כמו ממלכת הפלדה או העולם הסגול שנקלעתי אליו בלי
כוונה. אני חושב.
מאוהב במילים, ליבי מתמלא חיבה למקום בו אני נמצא. פרסומות
סמויות ומניפולטיביות או לא, מה זה משנה. הרבה יותר טוב כאן
מבכל מקום אחר. אז מה. פיגועים ומינוסים בבנק. למי אכפת. לפחות
אני לא לבד.

ושוב אני שקט. שוב שלווה. אין לי ארץ אחרת.