לפעמים, כשהייתי קטנה, נסענו לים. זה לא היה דבר של מה בכך-
אהבתי את הים.
כמו עכשיו. נסענו בטנדר פתוח, כל הילדים מאחור. על ספסלים קשים
מעץ, כשכל החום הכבד של הקיץ ואדי המפלט מכים בנו בכל עוזם. אך
זה תמיד היה כדאי, ללכת לים.

הדרך תמיד נראתה ארוכה, אך היה רגע אחד מתוק, כשסוף סוף ראינו
את הים מרחוק, את הכחול העמוק ואת נצנוץ המים, כשקרני השמש
נשברו עליהם. מרגע שראיתי את הים מרחוק, הדרך כבר הייתה ארוכה
מדי. מיד הייתי נמלאת תשוקה עזה להיות שם כבר!!! לא הייתי
מורידה את עיני מהגלים הנכספים, אף לא לשניה אחת. ותמיד הייתי
מגיעה על סף הסבל ממש, כי הכביש התפתל לו כאילו אין מה למהר
כדי להגיע. ותמיד היו מכוניות רבות, שעיכבו את התקדמותנו. ככל
שהתקרבנו, כך איטית יותר הייתה התקדמותנו. תמיד היה צורך לחפש
מקום חניה, כשכל שנכספתי לו היה לעצור שם ממש בתחילת מגרש
החניה, בנקודה הרחוקה ביותר, לרדת מהאוטו ולרוץ!
ואז היינו מגיעים. איזו תחושה... אני מרגישה בה כעת.

לגביך.

מתי כבר נגיע?