געגוע מחלחל.

יצאתי היום לגינה. השמש החלה לרדת. רוח קרירה נשבה לתוך פני
הלוהטים.
אחרי זמן מצאתי את עצמי בוהה באדמה. אדמה כבדה, יבשה וקשה.
סדוקה.
עקבתי במבט אחרי הסדק. בסופו הוא התרחב.
התקרבתי, הוא נראה עמוק. גחנתי להביט פנימה, האדמה הרשתה לי -
עמוק.
חושך מוחלט. לא רואים את הסוף .

הבאתי את צינור הגינה הירוק. השקיתי את האדמה מסביב, האבק צנח
עם הטיפות וריח טוב עלה באפי. מדי פעם השקיתי את החריץ. שוב
ושב חזרו עיני לחריץ העמוק האינסופי. בסוף הזרמתי מים רק
לתוכו, לתת לאדמה לשתות שלא תהיה כל כך צמאה, הזרמתי מים לתוך
פיה הפעור... כל כך משוועת למים. אך ככל שהשקיתי זה לא הספיק.
ניסיתי להרטיב את שפתיה אך הם אפילו לא צנחו פנימה רטובים
וכבדים.

הגברתי את זרם המים תחושה של דחיפות מפעפעת בי. הזרמתי מים
כשעיני תלויות בצמרות העצים המאובקים, שנעו בפראות עם הרוח
המתחזקת. המים נבלעו בתוך החריץ  בלי להשאיר סימן.

התכופפתי שוב להביט, אינסופי.

ככה אני מתגעגעת אליך.