צהרי יום שישי, ואני בחדר האוכל. מתכוון לאכול צהריים עם סבא
שלי. אני ניגש אליו עם המגש, שם אותו על השולחן ואז אני מזיז
את המקל שלו הצידה. אני אומר לו "סבא, אני חושב שאתה לא זקוק
למקל הזה יותר. אולי אני אקח אותו? אולי, אם אבוא ליחידה על
מקל אף אחד לא ישבץ אותי יותר לתורנויות שמירה." הוא צוחק, אבל
לא כמו בעבר.
עד לפני זמן קצר הוא לא היה צריך את המקל בכלל. עד היום הוא
מתעורר בחמש כל בוקר והולך כל הדרך לבית הכנסת. כשהיה בן
ארבעים עבר צד והפך לרב, אבל אנחנו עדיין מתייחסים אליו יפה
במשפחה. כל אחד יכול לעשות את ההחלטות שהוא רוצה. זו הדרך בה
אנחנו מסתכלים על דברים, או לפחות - זו הדרך בה אנחנו אוהבים
לחשוב שאנחנו מסתכלים עליהם. אין משפחות ממש ממש מאושרות, ואת
זה לא אני אמרתי.
לפני חמש שנים, באמצע החורף, בדרך לבית הכנסת, הוא החליק על
קליפת תפוז רקובה. היה חושך גמור והוא לא ראה אפילו מטר קדימה.
הנפילה ריסקה את פיקת הברך שלו, והוא עבר שני ניתוחים כואבים.

במשך הרבה זמן אחרי הנפילה ההיא הוא היה מסתובב בקיבוץ עם כסא
מתקפל קטן. הוא נהג לומר שהרגל רוצה לחזור לאדמה אבל שאר הגוף
עוד לא מוכן. לא כרגע. ובכל פעם שהרגל עושה לו קונצים, הוא
פותח את הכסא שלו, מניח אותו על הדשא ליד המדרכה ומתיישב לכמה
דקות, גב ישר והכל.
אבא שלי אמר לו - "אתה לא צריך את הכסא הזה. יש מספיק ספסלים
מפוזרים על הדשאים ליד המדרכות."
השמיעה של סבא מעולה. הוא לא יכול להעמיד פנים שהוא לא שומע
דברים. במקום זאת, יש לו קול קטן שהוא עושה כשהוא לא מרוצה ממה
שאומרים לו. סוג של פפפף שיוצא מן השפתיים החוצה. הוא אמר -
"זה לא אפשרי. אם הרגל רוצה, אני חייב לשבת תיכף ומייד. אני לא
יכול לחכות עד שאגיע לספסל הבא. חוץ מזה, החברים שהחליטו איפה
לשים ספסלים - אני חושב שהם קצת מטורפים."
הדעה הרווחת בקיבוץ היא שסבא שלי מעט מטורף בעצמו. אני חייב
להודות שהייתה לו תרומה לא מבוטלת להשקפה הזו.
אבא שלי אמר לו שהוא מתנהג באופן לא רציונלי. סבא כיווץ את
המצח. גבותיו הגדולות, האפורות מכסות את עיניו כמעט לחלוטין,
ואמר פפפף שוב. הוא אמר לי הרבה פעמים שהוא חושב כי התנהגות
רציונלית היא תכונה שיותר מדי אנשים נותנים לה יותר מדי
חשיבות.
לפני כמה חודשים, עם רמיזותיו הראשונות של הקיץ הוא נותח
בשלישית. מאז הוא מסתובב עם המקל. לפעמים, בימי שישי אחר
הצהריים, אני רואה אותו מרחוק, והוא לא מבחין בי. בזמנים האלו
נראה כאילו המקל הוא הנתמך בו. ברגע שהוא מרגיש כי מישהו
מסתכל, הוא נשען מעט יותר בכבדות.
אחרי שאנחנו מסיימים לאכול ומורידים את הכלים אל המכונה, הוא
אומר "היום העשרים בנובמבר." סבא שלי כמעט ולא משתמש בתאריכים
לועזיים, ואני יכול לראות בפניו שהתאריך הזה אמור לומר לי
משהו. אני לא מבין - אבל לא מבקש הסבר. אני יודע שהוא יבוא
במוקדם או במאוחר. התודעה של סבא עובדת בצורה שונה משל רוב
האנשים. הוא יכול להתחיל לדבר על משהו, לשבת בשקט מתוח לכמה
שניות, מרוכז ומכווץ, ואז להגיד משהו כל כך שונה, שנראה כאילו
שני אנשים שונים אמרו את המשפטים האלו. לוקח זמן להבין שלא כל
מה שיש לו להגיד יוצא החוצה באמת. אני חושב שהחשיבה והשיחה שלו
הם כאדם טובע בים. מזמן לזמן האדם הזה מצליח לצוף מעט מעל
המים, לשאוף אוויר, לזעוק לעזרה, ולצלול שוב - עד הפעם הבאה.
אם אתה עומד על החוף אתה רואה רק את ההפסקות הקטנטנות האלו,
הנשימות החטופות. כל אחת נראית כתופעה ייחודית, שמתרחשת בזמן
ומקום אחר מן הקודמות לה - אבל יש קשר, קו שמחבק בין כל
השאיפות האלו, והקו הזה הוא אותו אדם טובע. יש שם משהו, נע,
נאבק בכוחותיו האחרונים, אפילו אם אתה לא רואה את זה, מהחוף
זאת אומרת.
חלק מהדברים שסבא רוצה להגיד נאמרים רק בתוך מוחו, לפני שהם
מובילים אותו למקום קצת אחר ושוב - אבל הרצף קיים, גם אם אנחנו
לא רואים את כולו.
המעקב אחר ההקשרים האלו הוא בעייתי -לאנשים אחרים אני מתכוון.

הוא אומר - "אבא שלך נתן לי ספר על אב ובנו. האב הוא פילוסוף,
והבן הוא נזיר. בטיבט. אבל אמרתי לו - אני לא יכול לקרוא ספר
כזה כך סתם, מן ההתחלה ועד הסוף. אני חייב ללמוד אותו, לקרוא,
לחשוב קצת, ואז לקרוא שוב. וגם אחורנית. אני צריך לקרוא אותו
מהסוף להתחלה. אמרתי לו שאתה תבוא ותקנה את הספר בשבילי."
אני אומר - "יש לי אוטו. אני יכול לנסוע ולקנות אותו בשבילך."

הוא אומר - "לא צריך. כבר יש לי. מאבא שלך."
אחר כך הוא נוטל ידיים. הברזים עובדים בצורה אוטומטית. הזרם
מתחיל כשחיישן החום מרגיש את הידיים מתחת לברז. אשתו הייתה
אומרת שמי שיש לו ידיים קרות - הוא בעל לב חם. כשסבא שמע אותה
אומרת את זה הוא אמר שבקיבוץ שלנו, אנשים עם לב חם יסתובבו עם
ידיים מלוכלכות. הוא לא אוהב את כל הצעצועים האלקטרונים האלו
שהצעירים פה כל כך אוהבים.
הוא רב, אבל הוא לא מאמין שצריך להתפלל אחרי הארוחה. הוא אומר
"לאה אמרה לי שאבא יחזור בארבע היום. אולי קצת אחר כך. אולי רק
בשבע."
אני אומר- "דיברתי אתו קודם. הוא יחזור בארבע." אני לא אומר -
"ושבע זה לא קצת אחרי ארבע."
הוא אומר - "ואז נלך לבית הקברות. היום טכס הזכרון."
אנחנו יוצאים מחדר האוכל. הוא אומר "מאיפה לך אוטו? הלכת
וקנית? זה עלה הרבה? אני מקווה שהיא לא מגרמניה."
אני אומר - "לא, זה רכב צבאי. קיבלתי מהיחידה לסוף השבוע.
הכנס, אני אסיע אותך הביתה."
הוא אומר משהו ואני לא מצליח לשמוע אותו. אני מפנה אליו את
האוזן הטובה. הוא אומר "יש לך בעיות שמיעה?" מבט של תמהון נסוך
על עיניו התכולות תכולות.
אני אומר לו - "כן. מגיל ארבע."
הוא צוחק את הצחוק הלא-שלו הזה. השיניים שלו נראות כמה עשורים
צעירות ממנו.
אולי בגלל שהן באמת כך.
אנחנו נכנסים למכונית. הוא קושר את עצמו בחגורת הבטיחות ואני
אומר לו שהוא לא מוכרח. אנחנו רק נוסעים מסביב לקיבוץ קצת. אין
שוטרים באזור הזה. הוא לופת את ידית הפתיחה של הדלת ואני מראה
לו איך לפתוח את החלון, לתת לבריזה להכנס. נובמבר, אבל חמים
בצורה לא אופיינית במקומותינו. הוא פותח כפתור אחד בחולצת
העבודה שלו ומחזיק את המקל בין ירכיו עם ידו השניה.
הוא אומר - "הסבא השני שלך, הוא רוצה לתת לך כסף לקנות מכונית.
הייתי רוצה לתת לך גם קצת. אני לא רוצה לקחת כסף איתי לקבר.
אבל אין לי כסף בכלל."
אני אומר - "אני לא רוצה את הכסף שלו. אני לא רוצה לקחת כסף של
אנשים אחרים."
סבא אומר - "זה נכון. אני שמח."
אבל אני יכול לראות שהוא עצוב. הוא אומר- "החברים שמדברים כל
הזמן על ההרס של העקרונות הנשגבים של הקיבוץ - הם בדרך כלל אלו
שהרגו אותם במו ידיהם." ואז הוא אומר: "לא שאני חושב שהעקרונות
האלו כל כך נשגבים עכשיו." אני יודע שהוא משקר. אם זה היה
בידיו - לאיש בקיבוץ לא היו ארנק או מחזיק מפתחות.
אני נוהג לאט על הכביש העוקף ועוצר ליד ביתו. הוא לא יוצא
מהמכונית. אני מוציא את הסלולרי מהתיק ואומר- "אתה רוצה שאני
אתקשר לאבא? לראות מתי הוא מגיע?" הוא אומר "לא. למה לדבר אם
לא מוכרחים?"
אני אומר- "אני רוצה לדעת מתי הוא בא, כדי שנוכל לבוא ולאסוף
אותך יותר מאוחר, לבית הקברות. אמרת שהיום האזכרה."
הוא אומר - "אי אפשר. שבת נכנסת בארבע וחצי." הוא אומר חצי
בהגייה אידישאית. זה נשמע כמו חייצי.
סבא לא אוהב טלפונים סלולריים. לפני שנתיים, שני הבנים הצעירים
שלו באו לבקר משוויצריה. הוא ביקש שיביאו לו טרנזיסטור וזעף
כשקיבל רדיו. מסתבר שהוא התכוון לטלפון נייד. הם אמרו לו -
"בשביל מה אתה צריך את זה? אתה יכול להשתמש בטלפון הרגיל.
ממילא אתה אף פעם לא הולך לשום מקום. אתה רק תתבלבל עם
הכפתורים."
הטלפון שלו בבית הוא טלפון חוגה, עדיין.
הוא אמר להם - "אני הולך לקונצרטים לפעמים."
הבן הצעיר יותר אמר - "נהוג לכבות את הטלפונים כשאתה יושב
באולם קונצרטים."
מאז אותו יום הוא לא אוהב כשאנשים מדברים בסלולרים לידו.
הוא אומר - "בוא, ניסע."
אני שואל- "לאן?"
הוא אומר - "לבית הקברות כמובן. אבל בוא נעבור אצל רבקה קודם
וניקח אותה."
רבקה היא קרובת משפחה רחוקה של אשתו. היא גרה לידו. הוא יוצא
מהרכב והולך להביא אותה. בינתיים אני מנקה את המושב האחורי,
זורק בקבוקים ריקים ושקיות למכולת האשפה. אחר כך אני פותח את
כל החלונות. לא חם, רק קצת מחניק. כמו קבר.
הם באים לאחר מספר דקות. רבקה צועדת ראשונה. היא בערך בת
שמונים, אף אחד לא יודע בדיוק כמה. יש לה שיער אפור ארוך שהיא
צוררת לפקעת על ראשה. עכשיו היא חובשת כובע ירוק-צהוב של ג'ון
דיר. סבא נשען על מקלו ופותח למענה את הדלת האחורית. היא
מתיישבת והוא רוצה להיכנס לידה. היא אומרת לו ביידיש - "זו לא
מונית, לך ושב מקדימה."
אני מתכופף ופותח את דלת הנוסע בשבילו. הוא מכניס קודם את
המקל, נוטע אותו ברצפת המכונית. אני מחזיק את המקל בשבילו,
להקל על כניסתו, אבל הוא נשען עליו בכבדות. הוא טורק את הדלת
ברעש גדול ואנחנו מתחילים בנסיעה על דרך החצץ הלבנה. עוברים את
מגרש הכדורסל, את בריכת השחייה, יוצאים מן הגדר המקיפה את
הקיבוץ דרך השער הירוק הישן, לאורך גבעת הכלניות ומגדל המים.
כל הדרך בהילוך שני. שמאלה ליד הפילבוקס העתיק, דרך השדה
החרוש, ואז ימינה, כל הדרך עד לשער המטעים.
בדרך, ערבי זקן נוסע לידנו על טרקטור אדום ישן של מייסי
פרגוסון. אני נכנס עם שני גלגלים אל השדה הבוצי, חומק ממנו
בדרך הצרה. הרדיו המקרטע מנגן את REM, מייקל סטייפ שר על מציאת
הדרך לגרום לי לחייך. הוא קורא שירה גרועה אל המזכירה
האוטומטית של מישהו.
השיר הזה תמיד מלחלח את עיניי מעט.
ליד המטעים יש שדות אבטיחים. כל האביטיחים נקטפו מזמן. יש שם
עכשיו רק קוצים יבשים.
רבקה אומרת - "תסתכל על הצמחייה, היא כל כך יבשה. זו צמחיית
מעזבה." היא אוהבת את המילה הזו וחוזרת עליה - "מעזבה. אתה
יודע מה זו צמחיית מעזבה?"
סבא אומר - "אין מים השנה. קיבלנו פחות מחצי מכמות המשקעים
הממוצעת עד סוף חשוון."
אני חונה בצל עצי הברוש הצפופים ליד בית הקברות ואנחנו יורדים
מן הרכב. אני משאיר את האיתורית והסלולרי בפנים. יצטרכו להסתדר
בלעדי בעשרים הדקות הקרובות. אין אף אחד מסביב, אבל אני נועל
את המכונית בכל זאת. יש מטע רימונים בסמוך. תמיד יש בו בוץ,
לפעמים פועלים ערביים. מראה גגות הרעפים האדומים של הקיבוץ מן
הפחונים שלהם אינו מעודד לשכנות טובה.
לו רק היו יודעים מה קורה כאן בפנים.
שער בית הקברות פתוח. אנחנו נכנסים בדממה. פתאום אני מבין שאין
לי מושג איפה הקבר של סבתא שלי. לא שלה, ולא של השניה. מחשבה
אחת לא עוזבת לי את הראש - מחשבה על כל החיים לפניו של אז'אר.
במשך שלוש עשרה השנים האחרונות הייתי כאן רק בימי הזכרון, והיא
לא קבורה ליד החלקה הצבאית.
עצי תמר גבוהים מפוזרים בין המציבות. נחשי צינורות גומי שחורים
זוחלים על האדמה הבקועה. סבא מכה כל צינור במקלו, צועק לנו
להיזהר לבל ניפול עליהם. אני חושב - הטוב בנחשים רוצץ גולגלתו.

רבקה אומרת - "אני לא רצה יותר, לייזר. אני גם לא חוגגת יותר
ימי הולדת. רק הלוויות וימי זכרון. זה כל מה שנשאר לי. פעם
הייתי חוגגת בעיקר בחדר האוכל או במועדון לחבר. היום - היום זה
בעיקר בבית הקברות."
היא מסירה את משקפי השמש הענקיות שלה, מנגבת אותם בדש מעילה
ומחזירה אותם על עיניה.
סבא חובט במקלו במצבה ישנה. המצבה מכוסה בוץ יבש ואבק. אני
קורא:

פ.נ חברנו,
אריה לייב שטראוס
בן יוסף ומניה
3.5.1912-10.7.1982
ת.נ.צ.ב.ה

סבא אומר - "זה השכן שלי."
אני מסתכל שוב. ליד קברו של אריה לייב יש מלבן ריק. אחריו -
קברה של סבתא שלי.
אני אומר- "וזו סיבה להכות במצבה שלו?"
סבא צוחק. רק שפתיים. אפו הגדול רועד מעט.
אני חושב - בית הקברות - זה לא מקום טוב לצחוק בו. עוד יהיו לו
רגשי חרטה בגלל זה.
אנחנו עומדים ליד הקבר. סבא עומד בדיוק מול מלבן המלט האפור.
רבקה קצת לשמאלו. אני לידו. על הקבר, ליד המצבה, יש כד נחושת
עם פרחים יבשים. רבקה מוציאה את הפרחים, מסירה מהם עלים יבשים
ומחזירה אותם לתוך הכד. העלים היבשים הקטנים נופלים על קברו של
אריה לייב שטראוס. אף אחד לא מניח שם פרחים יותר. רק אבנים
קטנות. זו מסורת - לשים אבנים קטנות על קבר שמבקרים. אני מרגיש
קצת עצב. דקירה קטנה בלב. אריה לייב מת כבר כמעט עשרים שנה -
ואין עליו הרבה אבנים.
סבא מסיר את הכובע. מתחת לו הוא מסיר כיפה שחורה, וחובש את
הכובע בחזרה. הוא נותן את הכיפה לי. אני מסתכל בה כמה שניות
לפני שאני חובש אותה. יש עליה רקמת זהב דהויה. הוא מביט בי
ואומר "מסורת".
אני משלב ידיים מאחורי הגב. סבתא מעולם לא ראתה אותי במדים.
היא מתה כשהייתי בן אחת עשרה. יש לי הבזקים שלה. אנחנו יושבים
על הדשא לפני ביתם. אני מטפס על העץ והיא וסבא יושבים וצוחקים
על משהו.
אולי עלי. ילד עם ראש גדול מדי וידיים דקות מדי. אחרי שאני
יורד מן העץ, שלושתנו יושבים וצופים בסרטים מצויירים, שותים
מיץ פטל.
סבא משעין את המקל על הרגל הפגועה ומוציא ספר תהילים ירוק קטן
מכיס חולצתו. יש סימניה באמצע הספר - פיסה מצהיבה של עיתון
שחתך ושם בפנים. כשהוא פותח את הספר, פיסת הנייר מתעופפת ברוח.
שנינו מנסים לתפוס אותה בעוד היא מתנפנפת אל הקרקע. הוא מתכופף
ומנסה להרים אותה. אני שם את היד על כתפו ומנסה להיזכר מתי
היתה הפעם האחרונה בה נגעתי בו.
חיבקתי אותו.
כמה זמן יכול אדם לחיות ללא מגע אנושי? בלי חברים?
פילוסוף אחד אמר על שופנהאואר שלא היו לא חברים כלל, וכי ההבדל
בין חבר אחד ובין אף חבר - הוא הוא האינסוף. אני חושב שהחבר
היחיד של סבא שלי לא ירד ממיטתו מזה שנים.
קולו עולה בשתי אוקטבות כשהוא מתפלל:

אנא אלוהים, רחם עליה, שמור עצמותיה מחיבוט הקבר.

רבקה מאזנת את משקפי השמש על אפה ומעבירה את משקלה מרגל לרגל.
אני מנסה לקרוא מעבר לכתפו אבל סבא מחזיק את הספר הירוק הקטן
בזוית בלתי אפשרי. הוא מדלג מספר עמודים וזועק

הבא שלום נצח על המעלות הקדושות שברקיע, לנשמתה של שרה, בת
שלמה ואסתר, שאיננה עוד עמנו, בעבור שבעלה ונכדה מתפללים
בשבילה..

אמן.

הוא סוגר את הספר, משאיר את אצבעו בעמוד המזמור. אני חושב -
האם אהב אותה? מעולם לא ראיתי אותו נוגע בה, מחייך אליה. רק
אותם הבזקים של אושר עם הנכד. אבל מה היה קורה כאשר הייתי
הולך?
כשהייתי בן חמש או שש, הייתי בא אליהם בכל יום שישי אחרי ארוחת
ערב וישן איתו במיטה שלהם. הוא היה מספר לי ספורים על
דינוזאורים וימי הביניים. אני לא זוכר דבר מאותם ספורים. רק
שהיו שם.
היא היתה ישנה על הספה בסלון באותם ימי שישי. אבל איך היו
ישנים בשאר הימים?
רבקה מסתובבת וחוזרת אל השביל. היא לא רצה. יש בשביל צינורות
מתנחשים. אני מסיר את הכיפה מהראש ומחזיק אותה מאחורי הגב. הוא
צועד מאחורינו. אני פונה אל שער בית הקברות, אבל שניהם חותכים
לכיוון השני. אני מסתובב והולך בעקבותיהם. מאחור אני יכול
לראות שהיא כפופה יותר ממנו. הוא מבוגר ממנה לפחות בשש שנים,
אבל אף אחד לא יודע מהו גילה האמיתי.
הוא עוצר ליד קבר נוסף.

פ.נ. חברנו
עזריה בורנשטיין
בן משה ופאולה
2.10.1904-5.6.1988
ת.נ.צ.ב.ה

אני מחזיר את הכיפה אל הראש. הוא מפזם את אל מלא רחמים שוב.
אני מסתכל על המצבה שוב. תאריך מותו של עזריה לא קרוב לתאריך
של היום. אפילו לא בלוח העברי. אני מניח שאף אחד לא זוכר אותו
כבר בתאריך הנכון. אני חושש שאולי סבא שלי לקח על עצמו לזכור
את כולם מפעם לפעם.
הוא לא אומר בעבור שבעלה ונכדה הפעם. הוא אומר בעבור שחבריו.
אני מסתכל עליו ועל רבקה, על השנים הצבורות ביניהם. אני לא
הכרתי את עזריה בכלל. איפה אני בספור
הזה?
אחרי הקבר של עזריה אנחנו נעים בטור, שלוש שורות דרומה, לכיוון
חלקת הרימונים. יש שתי מצבות אפורות שם, ארנסט ומינה גולדבאום,
שנפטרו בדיוק בהפרש של עשרים שנה. היא באוקטובר אלף תשע מאות
שבעים ושש, הוא באוקטובר אלף תשע מאות תשעים ושש. לחיים, בנם
היחיד, יש מצבה בחלקה הצבאית, אבל אין לו קבר שם. הוא נעדר מאז
מלחמת יום הכיפורים. אחד מבניו של סבא היה החבר הכי טוב שלו.
בכל פעם שהוא מגיע לארץ הוא הולך לבד אל בית הקברות, ברגל. הוא
אומר שההליכה הזו, ארבע וחצי קילומטרים, מנקה לו את הראש ואז
הוא יכול לדבר עם חיים לשעה או שעתיים. הוא לא מאמין שחיים מת,
למרות שחלפו כבר כמעט שלושים שנים. "חיים - חיים. הוא חייב
להיות בחיים, אתם מבינים, נכון?"
אבא שלי אומר שאת המשפט הזה הוא שומע כל שנה מאז יום כיפור
ההוא, אבל בתדירות נמוכה יותר ויותר.
האח השלישי נטע עץ לימון לזכרו של חיים במרכז הקיבוץ. כשהוא בא
לבקר הוא משקה אותו. אני לא יודע אם יש מישהו אחר שעושה את זה
מדי פעם, ועצי לימון זקוקים למים. לא יכולים לשרוד בחום של
הקיץ.
אולי כמו חיים.
ליד קברם של ארנסט ומינה אנחנו אומרים אל מלא רחמים בעבור בעלה
של רבקה. היא בוכה מעט, חרישית.
אחר כך אנחנו חוזרים אל המכונית. אני מחזיר לו את הכיפה, והוא
מניח אותה על הראש, מתחת לכובע. הוא עוצר ליד הכיור לרחוץ
ידיים. אין צינור ניקוז לכיור הזה, והמים נשפכים על האדמה
מתחת. אני פותח את דלת המכונית בשבילו והוא מתיישב. אני פוסע
מסביב ונכנס למושב הנהג. רבקה לא יצאה עוד מבית הקברות. היא
פותחת את הברז ושוטפת כמה מצבות עם צינור. את של סבתא, אחר כך
את של עזריה, אחר כך את של בעלה.
הוא מאבד את הסבלנות - "שתזדרז כבר. שבת נכנסת בארבע וחצי."
אני אומר - "אתה צריך להיות קצת יותר סבלני. כל אחד מתאבל בדרך
שלו. אתה קורא תפילות, היא דואגת לפרחים שבאגרטל. אתה מכה
במצבות עם המקל שלך, היא רוחצת אותן."
הוא אומר - "אתה צודק."
אני אומר - "יש אנשים שמתעניינים יותר במה שנמצא כאן, לא במה
ששם למעלה."
הוא מביט בי כאילו אמרתי משהו שמעולם לא עבר במוחו.
אחר כך הוא יושב, שקט וקפוץ. אני יכול לראות שהוא כועס.
רבקה מסיימת את השטיפה, אני יוצא ופותח את הדלת בשבילה.
היא אומרת - "עבר כל כך הרבה זמן."
היא אומרת - "איש לא בא. חבל שמיכלי לא יכלה לבוא."
היא אומרת - "מיכלי עברה את הטסט ביום שלישי שעבר. היא אמרה לי
- סבתא, עכשיו אני אקנה לי אוטו ואבוא לבקר אותך מתי שרק
ארצה."
היא אומרת - "כל כך צעירה. כל כך צעירה. רק בת שבע עשרה וחצי."

סבא אומר - "כן, הצעירים של היום, לכולם יש רשיון נהיגה. לי
אין." הוא היה רוכב על סוסים בשנות השלושים, ואחר כך רק נהג
בטרקטורים, עד שהפסיק לעבוד בשדות.
אנחנו עוברים דרך השער הירוק, ואני עוצר ליד ביתה של רבקה. היא
יוצאת מהרכב ואני אומר לה - "אל תשכחי את הכובע."
הוא אומר לה - "ארבע ועשרים, בבית הכנסת."
ואז אני עוצר כמה מטרים קדימה בשבילו. כשהוא הולך ממני, נשען
על המקל, אני מסתכל עליו דרך העצים. כל מה שאני רואה הם חלקים
ממנו. קצת מהרגליים, קצת מן הגב, הכובע שלו בשני חלקים. המקל.

הוא הולך לאט, כפוף, עד שהוא פונה שמאלה לתוך חצרו.
יום אחד, אני אמצא את הדרך לגרום לו לחייך.

נובמבר-דצמבר 1999.