יושב בחדר ולפתע, ממש פתאום, שואל עצמי מי ימצא עניין בדבריי
הכנים, מסנן תשובה זריזה ומחייך לקול מוסיקה אמריקאית אמיתית.
מתגעגע למגעו המלטף של האושר בדיוק ברגע שהמציאות הקלה ובלתי
תלויה נגלת לעיני.

איש זקן מספר שכשהיה צעיר איש מזוקן סיפר לו שהאושר, כן האושר
הנכסף, הוא דבר יחסי. יחסי לאגדה זו מתעניין בשלום האושר שלא
ראה מזמן עניין מצידי.

נו, אז נתרכז בבלוז צרוד, בלוז שבגללו אני לפעמים אבוד. להיות
אבוד,
אומר לי הצד השולט, זה החיים הזוהרים עד המוות השקט.

ושוב לפני הפסקה ארוכה, ולא של חשיבה, כמה אליך יקירתי אהבתי.

ורק את תביני, הלו לשנינו חבר משותף המאחד ומשתף שגעונות.
וגם בלעדיו אחפוץ בשותפות אוהבת, ומקווה שהקיטש לא ימצוץ את דם
השיר.

סוף אופטימי הפעם, וזאת בגלל הזכרון בך אהובתי. ואדרוש בשלום
אוסי,
שכן הוא קופץ ביננו מפעם לפעם