מתוך  "תרגיל בחיבור", רומן שמחפש מו"ל

מהמטבחון של בית הילדים שמעתי את הילדים צוהלים ושמחים. פניתי
אל חדר האוכל שהיה צמוד למועדון ולכיתה במבנה הצריף המאורך.
הילדים עמדו על כסאות האוכל הקטנים, כשפניהם מול קיר העץ. מידי
פעם היה ילד אחד דוחף את השני , עוצם עין אחת ומביט דרך החור.
כל זאת לווה בגיחוכים ובצחקוקים. בנות הכיתה עמדו בצד, חוששות
לגשת, אך מסוקרנות לראות מה קורה שם.
ניגשתי לראות מה מרתק אותם כל כך.
מבעד לקיר , שמעתי קול גברי שר :" או סולה מיו." . שיערתי
שהילדים מביטים על הזמר בעל הקול העמוק. הילדים נופפו לי
בהתלהבות לבוא ולהציץ גם כן. לא הייתי צריכה לעמוד על הכיסא-
החור היה בגובה עיניי. ראיתי מים זורמים מלמעלה ופתאום הופיע
מולי גב שרירי ושזוף בעל כתפיים רחבות, מותן צר שבהמשכו היו ,
באופן טבעי ביותר, זוג ישבנים גבריים ומוצקים. הרגשתי שלחיי
בוערות כאש והפניתי את ראשי. קראתי לכל הילדים ל"שיחה "
שבמהלכה הרציתי על "ערכה של פרטיות".
הילדים לא הקשיבו לי- הם היו עסוקים בבחינת לחיי הלוהטות
ועיניי הבורקות.
חיי החברה שלי בקיבוץ היו מרתקים ומעניינים. בני המשק ובני
הגרעין העסיקו אותי לא מעט. שמעתי שיש גם מתנדבים, אך לא
התפניתי להיכרות מעמיקה יותר איתם.

בתום שירותי הצבאי חזרתי העירה כדי ללמוד באוניברסיטה, כשאני
שומרת על הקשר עם החבר'ה מהקיבוץ.
מידי פעם בשיחות נפש עם חברותיי היינו משוחחות על הגברים ועל
"הגוף הגברי", ואז הייתי נזכרת באותו גוף "אפולו" מצידו
האחורי, ותחושת חמימות היתה פושטת בלחיי ובשיפולי בטני.

את ראול זיהיתי באחת ההרצאות באוניברסיטה. הוא הרצה באנגלית על
השפעת היהודים על חיי התרבות באיטליה. זכרתי אותו במעומעם מימי
שהותי בקיבוץ , שם שהה באותה התקופה כמתנדב מאיטליה.
ההיכרות השטחית שלנו שימשה לי כזרז לפתיחת שיחה עימו לאחר
ההרצאה. השיחה התארכה והמשכנו אותה בקפטריה.
נזכרנו בגיוס הנקטרינות שבו היינו צריכים לדלל את כל הפרחים
ולהשאיר רק פרח אחד - הנבחר לשאת פרי. ראול סיפר לי שהוא היה
עובד איטי מאוד, כיוון שהיה לו קשה להחליט מי יישא את עומס
השושלת הפיריית. הוא תיאר זאת בצבעוניות רבה ובנגינה איטלקית
מתמשכת, כך שמצאתי עצמי מתפלאה, איך הפסדתי את ההיכרות איתו ?
נזכרנו יחד ב"משגיחים" שלנו מטעם עובדי המטע - איך היו נוהגים
להביא לנו קרחונים להפסקת האוכל, איך היו נוהגים לזרז אותנו
ולשכנע אותנו לעלות על השלבים הגבוהים של הסולם ואילו אנו
ניסינו לתרום את חלקנו בדילול החלק התחתון של העץ (רצוי בשכיבה
, בעיקר כשהאחראי היה מתרחק- ולא לטעות , לפעמים המשגיח הקשוח
היה בסך הכל צעיר בגילנו שאך זה סיים את שירותו הצבאי). נזכרנו
וצחקנו. פתאום שמתי לב שכמה ממשתתפי ההרצאה מתבוננים בפליאה
במרצה המכובד ובסטודנטית ה"זוטרה " הגועים בצחוק.
ראול יישר את חולצתו , כחכח בהדגשה בגרונו והציע שנפגש להמשך
השיחה ללא עיניים ביקורתיות.
מצא חן בעיניי הראול הזה . אני שהערצתי את דמותו של הצבר ,
הישראלי , החייל הגברי , מצאתי עצמי נרגשת לקראת הפגישה הבאה
שלנו.
קבענו לצאת לסרט בקולנוע "אוריון" - "תאוות בשרים" , היה להיט
באותה התקופה. כצמחונית ציפיתי שהתאווה תפנה לכיוון קצת אחר.
לאחר הסרט ישבנו לנו לשתות קפה ואני לא יכולתי להתאפק והזמנתי
אותו לחדרי השכור ברחוב המלך קינג ג'ורג' שטראסה . ראול שלא
הכיר את הבדיחות הירושלמיות פרץ בצחוק איטלקי רם ואני האצתי בו
לקום ולצאת מהקפה. המלצרית חמורת הסבר קיבלה באי רצון את
התשלום ואת התשר , כאומרת - כך לא מתנהגים בקפה ייקי מכובד
בירושלים.
היה ערב קיץ חם , שלא כרוב הערבים הקרים עד קפואים של הקיץ.
ראול התנצל שהוא נאלץ לבקש "לקחת מקלחת קרה" כיוון שהוא אחרי
יום ארוך של ישיבות והרצאות. ראיתי בכך סימן טוב לבאות (האם
צפויה לנו קירבה גופנית ? חשתי דפיקות לב של ציפייה ).
ה"או סולה מיו" שנישא מכיוון המקלחת , גרם לי לדחף פתאומי
לפתוח את דלת המקלחת ולראות את גבו השרירי והשזוף שבהמשכו
הטבעי זוג ישבנים מוצקים ויפהפיים.
עמדתי מוקסמת בפתח המקלחת עד שסוף סוף נגלה לעיניי הצד השני של
הטורסו המפואר הזה , ואני נגליתי לעיניו . מסמיקה , מבויישת
ונרגשת, גמגמתי את השאלה -זוכר את המקלחת בצריף ליד הילדים?
והוא משך אותי אליו בבגדיי ולחש באוזני - ומה חשבת, שלא ידעתי
שגם את מציצה ? לא חשבתי לסתום את החור, כי אני בעד חינוך מיני
לילדים ואם כבר שיראו - אז שיהיו אלה גופות ראויים.
ואז קיבלתי את הנשיקה הכי רטובה של חיי.