"ששש..." אמר האב לבנו, "לא יפה לנעוץ מבטים".
"אבל אבא," השיב הבן, "היא סתם אישה זקנה ומשוגעת."
"כן, זה נכון... כיום..." השיב האב והרכין את ראשו. "זה מה
שקורה כשבן אדם מרשה לעצמו להתנפץ לאלפי רסיסים מבלי לוודא,
שיוכל לאסוף את השברים חזרה לצורה של אדם נורמאלי".
"מה? אתה מכיר אותה, אבא?" שאל הבן בפליאה. "זה מורכב, בני"
השיב האב בעצב.
"אתה מבין, לפני שנולדת היא הסתובבה אחרת לגמרי ברחובות האלה
ממש. היא תמיד היתה מוקפת אנשים, צועדת בצעדי ריקוד קלים עם
ניצוץ תמידי בעיניים היפות האלה."
"אז מה קרה?" שאל הבן את אביו, מסתכל על האישה שיושבת בקצה
הספסל ומנסה להבין על איזה ניצוץ מדבר אביו.
"מה שקרה... מה שקרה הוא שאנשים אוהבים ליצור גיבורים. אנשים
צריכים גיבורים - דמויות שניתן לפנות אליהן בעת צרה לעידוד או
עצה. היא היתה גיבורה. תמיד חזקה, תמיד אומרת את הדבר הנכון
בזמן הנכון לאדם הנכון. אני הכרתי אותה במקרה דרך חברים ומיד
הבנתי שמשהו שם לא במקום. היה בה כאב חבוי כזה. כמובן שהיה
צריך להתקרב מאוד כדי לראות את זה, ורוב האנשים לא מעזים
להתקרב כך לגיבורים. ואז הוא הגיע." "מי?" שאל הבן, מנסה לעקוב
אחרי ריבוי הפרטים, שלא נרקמו במוחו כהגיוניים.
"אני לא יודע אם זה היה האופי שלו או פשוט איך שהיא הרגישה
כלפיו, אבל הוא שכנע אותה שזה בסדר להוריד את כל ההגנות. הוא
גרם לה להאמין שיאהבו אותה גם ללא תחפושת ומסיכה של
סופר-גיבורה. אז היא התחילה להודות בכאב ובקושי, התחילה לספר
על הפחדים והרגשות, והכי גרוע - נתנה שיראו, שהיא אנושית. מרוב
שהיא נתנה להכל לפרוץ החוצה בסערה, היא כבר לא ידעה מה שלה ומה
לא. בתוך כל השבירה הזאת של הדמות הקודמת היא גילתה את שידעתי
מזמן - היא מעולם לא היתה אחרת, היא לא ידעה להיות אחרת."
"אז מה אתה אומר, בעצם?" שאל הבן, מבולבל לא פחות ממקודם.
"אני אומר, שהיא גילתה שזו לא היתה הצגה, שאין שם משהו מעבר,
שבאמת מה שהיא טובה בו זה לשמוח ולעזור ושהיא לא יודעת להיות
מישהי אחרת."
"אז איך היא הגיעה לכאן?"  
"ובכן, אם היה לה מישהו שיעזור לה לחזור לעצמה, היא לא היתה
מגיעה לזה. אבל אף אחד לא ראה את זה נכון או בזמן. כולם פשוט
חשבו שהיא איבדה את כוחותיה המיוחדים, ואיתם נעלם גם קסמה. היא
נמצאת במקום הבודד ביותר בעולם."
"מה?" שאל הבן, "גן ציבורי?".
"לא, לא, בני" ליטף האב את ראשו. "בית פרישה לסופר-גיבורים."