דימיתי שמישהו יורה לי בגב. חלמתי שהתנגשתי חזיתית בלילה קר.
ראיתי בהזייתי את דמיונות ההקיץ שלי לוחשים האחד לשני כקבוצת
זקנים. מתווכחים לא רוצים לשמוע. עצמתי עיניי ולפתע ראיתי
אותם, כדמונים מצומקים, שדים עייפים עם שיניים תותבות. פקחתי
עיניי וחזרתי אל מה שנראה לי קיים והגיוני, כלומר, המציאות.
בסמוך אלי עמד בקבוק מים. קירות הבקבוק היו מלאי אדים,
המציינים את שהייתו הארוכה של הבקבוק בחוץ. סביבי רק חול
והרים.מדבר. שכבתי בגפי ומחשבות צפו ועלו במוחי.
שבתי אל הדמיון. מישהו יורה לי בגב. בכל פעם אותה הרגשה שוב
ושוב. אני יושב על שרפרף לבן, מתנדנד מפאת השנים, מאופק ושקט
ומישהו לבוש שחורים, מכוון אקדח מוכסף לגבי. שני אנשים על
מרפסת ישנה ברחוב צדדי בבית פרטי. בניגוד לציפיות הוא לא ריטש
תחילה את פני ולא הכה אותי כלל, אלא חייך, צחק ושאל לשלומי
בטון, שנדמה היה לי אמין מאוד ואמיתי. שמיים כחולים מביטים
אלינו מהמרפסת, עננים לחשו לי תפילת אשכבה, מרוצים היו הם משום
מה. הוא לא ירה! כך היינו כשעתיים. ואז הוא ירה. ראיתי את גופי
עומד למחצית השנייה ללא ניע, כאילו כלום לא קרה, ואז בהתפוצצות
לא אדירה כמתבקש, צונח על המרפסת בצליל די חרישי. הוא ירה
ועמד, הביט והסתכל אל תוך תוכי, ואני בחוץ רואה אותו. אני מרחף
לי אי - שם בחלל המרפסת, כצופה בתיאטרון.

חזרתי מן הדמיון. בקבוק המים המתאדה נח עדיין על ידי. הרים
וציה סביב. אגלי זיעה מציפים את גופי כממלאים כוס בנוזל, אולי
אלו אגלי הפחד מהדמיון.
חלמתי תמונה.
הלילה קר. אנשים ישנים. עכביש טווה לו קור בבית מט ליפול. ואני
נוסע. מתנגש חזיתית. תמונה מנופצת, אסורה. ובכל זאת מצולמת
במוחי, אין בידי לעצור את השבירה. רוח מכה בחוזקה במכונית
ומפיל עץ. שמשה קדמית מנופצת. רדיו משדר משחק כדורסל בהתלהבות,
לא כבושה. המכונית שלמולי נפגעת ממני ומהעץ יותר משאני ממנה
ומהעץ. כמו הילה בצבע מג'נטה מעליה מרחפת. מעל למכונית הילה
סגולה- אדומה. נבהלתי, אבל לא יכלתי לזוז. התוצאה היתה 91:82
לפני שהתמונה נשברה, ועכשיו - שיוויון 91:91. שנינו שווים, אני
והמכונית המעוכה שלמולי, שווים אך שונים. הוא פגע בי והוא זה
שנסע מהר. ההילה נשארה עוד כשתי דקות והתפוגגה כצבע ספריי אל
האויר.
הדובה הקטנה בשמיים צוחקת, מתגלגלת מהנאה, למרות שחשבתי שהיא
צוחקת עלינו הבנתי שהיא לא. הירח פשוט סיפר לה בדיחה, אז היא
מנצנצת בהנאה. בכלל לא רואה היא אותנו ואת הדם.
מכבי - אש , משטרה ומגנדוד; מדברים, מרגיעים ומחלצים אותנו, אל
תוך העלטה הקפואה. הרוח שורק בשלדות העקומות. אף אחד עוד לא
כיבה את הרדיו במכונית שלי. גם במכונית השנייה נשאר הרדיו
דולק, שמתי לב לזה מאוחר יותר. גם שם הוא היה מכוון על התחנה
שמשדרת את המשחק. לפתע,  כבה הרדיו אצלו. והמשחק נגמר 93:91.
רק אני שמעתי, ורק אני "ניצחתי". "שמעת",מילמל. "שמעת כמה כמה
נגמר המשחק?", אמרתי לו. הוא השתנק.
כל מה שראיתי אחרי זה היה כעשרה חובשים מקיפים אותו, מטפלים בו
ומובילים אותו לאמבולנס.

המסך ירד על התמונה האסורה. ואני בחוץ, קור ההזיה נעלם וחום
המציאות תפס את מקומו. הצמא גברה. הזיותיי ודמיונותיי הגזימו
הפעם. הפעם זה באמת כבר היה יותר מדי.

חשבתי על דברים יפים: על אהבה ונופים רחוקים, נופיה של סקוטלנד
הירוקה, אבל בעורפי לחששו בשקט דמיונות ההקיץ שלי כשדים, שלא
מוצאים מנוחה.