אני כותבת מכתב, כי אולי אם תדע מה אני רוצה ממך או ממני, תוכל
להסביר גם לי.
אני כותבת מכתב.
מכתב שלא יישלח, כי אני לא כמוך והאמת שלי לא פורצת החוצה, אלא
שוקעת עמוק עמוק פנימה.
אז אני כותבת מכתב, שכנראה לא תראה, ואיתך שאר העולם, כי שוב
הפסקתי להראות את כתביי לאחרים ואותך זה הפסיק לעניין.
אני כותבת מכתב, במקום לטלפן או לבוא, כי אני רוצה לשחרר את
החבל, לתת לך חופש, סיכוי לאושר, שתמיד אתהה אם הוא אמיתי, אבל
למדתי שזה לא ענייני.
מכתב כשאין לי מה להגיד, כי אני בעצמי לא יודעת מה כן. רק הרבה
"מה לא" מסתובבים לי בראש ותחושת החסר ברורה לי.
אתה חסר לי כל-כך, והמחשבה שאתה כל-כך קרוב רק מכאיבה יותר.
אני לא יודעת איזה חלק אתה אמור למלא ואני עוד יותר לא יודעת
איזה חלק אני רוצה שתמלא, אבל כל עוד אתה לא פה, זה ריק!

אני כותבת בקודים, כי השפה הגלויה מפחידה אותי, כי מעולם לא
סיפרתי מהתחלה עד הסוף ואני לא יכולה להתחיל עכשיו.
פעם אחת, הורדתי משמר וסיפרתי כמעט הכל. נראה לי, שהפחדתי אותך
יותר מאשר אותי (אם זה בכלל אפשרי), אז למדתי לקח.
אני חצויה, ואתה יודע את זה. אם רק היית יודע עד כמה...
כמה שאלות רצות לי בראש בדקה,
כמה קשה לי לנשום מאז שחזרתי,
כמה שאני צריכה כתף ורוצה שהיא תהיה שלך, אך לא מעזה לבקש.
כמה שאני רוצה שתהיה מאושר, אז אני מוכנה לוותר על סיכויי
שלי.
כנראה שאני כותבת כדי להמשיך הלאה,
אבל אין לזה את אותו אפקט, אם זה לא מגיע אלייך. אולי זה חלק
מהעניין.

אני רוצה להיות משמעותית, אבל לא יודעת אם אני יכולה לעמוד בכל
מה שכרוך בכך. אני אפילו לא יודעת ממה אני מבקשת להמשיך, אבל
חוסר התנועה ברור.
הבנת כבר, שאני כותבת מכתב.
השאלה היא האם תסלח לי
על כל מה שבו או על כל מה שלא.