כשאתה כל כך רחוק ובטח שוכב לך על מיטה צבאית שאתה מת להחליף
במיטה של בית, אני יושבת על כיסא עם רגל מקופלת, שומעת שלמה
ארצי, רק ברגע מסוים שמה לב שבאופן אירוני הוא מנגן "מנגב לך
את הדמעות".
עוברת על האימיילים שיש לי באימייל של סטייג', רואה 2 אימיילים
ממך עם קבצים מצורפים שכתבת וקוראת.
מתגעגעת לרגע, נכנסת לדף היוצר שלך וקוראת דברים רלוונטים
אליי.
מילים מוכרות שכבר הרבה זמן לא קראתי, שסוחפות אותי לתקופה של
לפני 10 חודשים, של לפני הצבא, לפני השיגרה, של ההתרגשות
והפרפרים והרעד מכל מילה הכי קטנה שאומרים אחד לשני.

אתמול הדס אמרה לשי שהיא רוצה להיפרד אחרי שלוש שנים. הוא
התחנן כמו ילד שתתן לו עוד הזדמנות קטנה, שתתן לו חודש והוא
מבטיח להשתנות. היא נתנה לו שבועיים, כי זה בכל זאת קשה להתנתק
ככה אחרי שלוש שנים (תשאל את גוש קטיף, אצלם זה יותר משלוש
שנים).
דיברנו בארוחת ערב והיא סיפרה שאחרי שלוש שנים היא מרגישה שהיא
מתפשרת יותר מדי ולא מקבלת תמורה, ואיך הוא ככה ואיך הוא ככה,
והיא עדיין אוהבת אותו אבל הם כל הזמן רבים.
פחדתי לרגע. חשבתי לעצמי שאם רבים זה לא אומר שצריך להיפרד.
חשבתי עלינו, חשבתי על הזמן האחרון, על רמת הביקורתיות שלי
כלפיך שכל כך עלתה, שאני מבקרת אותך על כל דבר קטן שאתה אומר,
עד שאתה כבר מעדיף לא להגיד כלום. פחדתי שיום אחד יימאס עליך
ותגיד לי שזהו, ואני אבקש ממך תקופת ניסיון.

ואני קוראת את המילים האלה שאתה כתבת, וחושבת על המילים שאני
כתבתי בדף שלי, וזה נראה לי מוזר שאחרי זמן לא יותר מדי ארוך
הכל משתנה.
אתמול שאלתי את אמא איך מחזיקים 30 שנה ביחד. אבא אמר שמתפשרים
המון, ואני לא מצליחה להבין איך אפשר להתפשר כל כך הרבה.
הדס אמרה ש"הפכים משלימים" זו תיאוריה מטופשת, אבא דווקא אמר
שלא.חשבתי עלינו, על כמה שאתה חופשי ורגוע ולוקח ת'זמן, ועל
הלחץ שלי, על תחושת האי-חופש, על העובדה שאני חייבת לעשות ולא
רוצה לדחות לאחר כך. אמרתי להדס שהפכים דווקא מסתדרים כי אחד
ממתן את השני, גורם לשני להיפתח קצת, להשתנות קצת, עד שמתגמשים
ונהיים לבני אדם דומים.
היום כשמישהו כתב לי משהו התנפלתי עליו. כשהוא כתב משהו זה
נראה לי מטומטם ורק חשבתי על זה שהוא לא היה צריך לכתוב את זה,
ועל איך הוא היה צריך לכתוב.
נהייתי שתלטנית, הכל בדרך שלי, ואני לא מוכנה להתפשר על דרכים
אחרות.
פעם לא הייתי עקשנית. לא יודעת מה קרה לי.

שנינו אומרים עד כמה אנחנו מתגעגעים לפעם, לתחושה הזו של
הפרפרים, ל"חנצ'ו... אורק'ה...", לתחושה העוטפת של החיבוק הזה
שעושה כל כך טוב. ועכשיו רגיל, הכל מונח לי על מגש של זהב,
הדבר הכי יקר לי עומד מולי ואני רק כועסת עליו כל הזמן.
יש לי דמעות קטנות, ואני נזכרת איך שלמה שר שהוא תפקידו לנגב
לי אותן, ועצוב לי ואני רוצה שתהיה כאן, שתחבק אותי ותעטוף
אותי בגוף הנעים שלך, שתגיד מילים יפות, שתגיד לי שאני יפה
ושאתה אוהב, כי בזמן האחרון קצת שכחתי מה זה להיות נאהבת.

ברגע שאני רוצה לסיים עם הכתיבה עברי מתחיל לשיר.
"וזה תמיד אהבה, וזה תמיד מסובך ונמאס."
פעם הזדהתי עם השורה הראשונה של השיר הזה. "ברגעים שטוב לי
ואני לא יכול לכתוב."
אני רוצה לחזור לזה, שיהיה לי טוב ואני לא אוכל לכתוב בגלל זה,
כי הרגשה טובה תציף אותי והמילים לא יהיו מספיק חזקות לתאר את
מה שאני מרגישה.
אני רוצה מוזיקה טובה ואהבה, וים ושמש וגשם וקומה שלישית
בעזריאלי, ושתזרוק לי אבן לתוך הקולה ותתגלגל מצחוק, ושאני
אנהג ואתה תלטף לי את הראש, ושתחזיק לי את היד כשאתה נוהג
למרות שאתה צריך להעביר הילוך, וכשתבוא לאסוף אותי מהרכבת תצא
מהאוטו ותחבק אותי ולא תחכה שאני אכנס, ושתגרום לי שוב להרגיש
הילדה הכי חכמה, הכי יפה, הכי נאהבת והכי בת מזל בעולם, על
שזכיתי להיות אתך.

"כשתבוא תישא אותי בשתי ידיך, משדה לנהר, תרחוץ את פניי ותגיד
לי מילים כמו שרק אתה יודע."






קרדיטים על המוזה
שלמה ארצי
עברי לידר
עידן רייכל