"רק תהיה עדין, בסדר?", אני מבקשת בקול קצת צרוד, "זאת הפעם
הראשונה שלי וכל זה", אני לא בדיוק יודעת איך לנסח את המשפט
בלי להישמע פתטית. הוא מנסה להוריד ממני את החולצה והגוף שלי
מתכווץ, בשביל שהפעולה תהיה יותר נוחה. הוא מוריד אותה ומקפל
במין התחשבות ורכות. זה משמח אותי, אני מרגישה שלא לחינם בחרתי
להקדיש לו את הפעם הראשונה שלי. אני מתלבטת מה לעשות עם הידיים
ובסוף מחליטה לשים אותן עליו, הוא מוריד אותי ממנו בשביל
להפשיט את חולצתו. עכשיו, כשהגב שלו חשוף, אני מרגישה פחות
בנוח להיות שם ומחליטה לשים את הידיים על החזה שלי. "חמודה, מה
יש להסתיר?", הוא שואל והשפתיים שלו מחייכות אליי. העיניים שלו
בודקות כל הזמן שאף אחד לא מגיע. הוא מוריד את הידיים שלי
מהחזה ושם אותם על העיניים. חושך.

"עוד תמונה!", צועק הצלם, "הכלה עם האמא!", הוא צוחק צחוק
קולני. לאף אחד לא ברור למה, אבל כולם מצטרפים. הברמן נכנס
באמצע עם מגש עמוס וודקה-רד בול. "לא חבל?", נוזף הצלם במלצר
שהפריע לתמונה, והוא רק משיב לו חיוך מתנצל ועובר הלאה. שולחן
של נשים בגיל העמידה מתרגשות כשהוא מתקרב אליהן. אחת מהן מציעה
לו להצטרף. שוב הוא שולח את אותו חיוך מבויש. הוא לא לובש
חולצה, אלא רק פפיון שחור עשוי מסטן. "את יכולה להיות אמא
שלו!", מצחקקת אחת מהחברות. המלצר עוזב את השולחן והן מגחכות
בבושה של בנות חמש-עשרה.

אני מרגישה את הידיים שלו מתעסקות עם הסוגר של החזייה שלי.
הידיים שלו קרות וזה עושה לי צמרמורת. אני מקווה שהוא יצליח
לפתוח אותה כבר, זה נראה לי קצת טפשי, כי אני יכולה לעשות את
זה לבד תוך רגע. "אני מורידה את הידיים", אני אומרת לו ופותחת
עיניים. הוא כבר הספיק לקפל את המכנסיים שלו באותה קפדנות לצד
החולצה שלי. "אנחנו יכולים להתנשק?", אני שוב מנסה להישמע כמה
שפחות ילדה. ושוב זה לא הולך לי. הוא מחייך ומנשק לי את האף
ואז את החזה. "זה נעים לך, מתוקה?", לא ממש, אבל אני אומרת
שכן. הוא שומע צעדים ונבהל, מתקדם לכיוון השיחים ומציץ. אני
שוכבת שם, קצת ערומה וקצת קר לי.

רוב האורחים כבר שיכורים לגמרי. אחד מהם, חבר של הדוד מצד האבא
של החתן, עומד על שולחן ומתחיל לשיר בקול את "שיר אהובת הספן",
לאורחים האחרים זה לא מפריע, המחזה הזה משעשע אותם. בסופו של
השיר הוא חוזר למקומו וכולם מוחאים כפיים. הדי ג'י ממשיך לנגן
את החדש של ספירס. באיחור אופנתי מגיעים יואב שוורד ושרון
אילון. חברים של הזוג. או בעצם,
חברים-שההפקה-שכרה-בשביל-שיהיו-להם-חברים-משותפים של הזוג. אבל
מי זוכר?

הוא חוזר אליי. זו הייתה רק חתולה. עכשיו היא מתקרבת אלינו
ומתבוננת במבט מלא ציפיה. "אני רוצה אותך" הוא אומר והתנועות
שלו נעשות יותר אגרסיביות, הוא פותח את הרוכסן של המכנסיים שלי
ומפשיל לי אותם ואת התחתונים, אבל לא ממש מוריד, אלא רק קצת.
הוא מתקרב אליי, מחזיק את איבר המין שלו ביד אחת ומגרש את
החתולה עם היד השנייה. אני לא יודעת אם אני צריכה להיות פה.
"זה היום המאושר בחיי", הוא אומר כשהוא חודר אליי ואני תוהה,
אם זה בגלל שהוא שוכב איתי או בגלל שהוא מתחתן.

איש לא נראה מוטרד מחסרונו של החתן. גם לא הכלה, שעסוקה בהעברת
הצ'קים מהמריצה בסגנון כפרי אל תוך שקית אטומה. אמא שלה עוזרת
ותוך כדי כך תוהה על מי מביא צ'קים במעטפה מבויילת. הכלה מנסה
להסביר לה, שעל הבול יש ציור של זוג יונים ושזה סמלי וכל זה.
האמא מסתכלת במעטפה עוד רגע אחד וזורקת אותה אל תוך השקית.
האבא של החתן, עגלגל ומעונב, עומד שקט בצד. כל האורות
הצבעוניים באולם גורמים לו לפחד מהתקף אפיליפסיה. הוא יוצא
החוצה לשאוף אויר.

אם היא הייתה יודעת שאני כאן, היא הייתה הורגת אותי, אני
בטוחה. היא פגשה אותי כמה פעמים, בשיעורים הבודדים שאני באתי
אליו. במבחן הוצאתי שישים וארבע. הוא גוהר מעליי ונאנח. לי
כואב ואני מנסה להפסיק אותו מפעם לפעם. "תירגעי, ממי, אם לא
תשתחררי לא נוכל ליהנות" הוא אומר. הגעתי אליו דרך מודעה
בעיתון. את השיעורים הפרטיים הוא נתן כדי לממן את טבעת
הנישואים שלה. היא הייתה הורגת אותי אם היא הייתה יודעת. הוא
נאנח בקצב יותר מהיר. אני יודעת שאני אמורה להרגיש את ההרגשה
הנפלאה של חיבור, של מישהו בתוכי, אבל אני לא מצליחה, כל מה
שאני מרגישה זה הכאב. צעדים. הוא נבהל ויוצא ממני. הקלה. אני
סוגרת את הרוכסן ומחליטה להסתלק משם. אני לא יודעת מה אני אספר
לחברות, שכל כך התלהבו מזה שהוא רוצה לשכב איתי, אבל אני
הולכת. הרעש של הצעדים מתגבר, זה בהחלט צעדים. "שיט!" הוא אומר
בטון עצבני. הוא לובש מכנסיים ומחפש את החולצה שלו על האדמה.
איש קצת שמנמן נעמד מולו. "...אבא", הוא מגחך וקם  במבוכה. הוא
מצא את החולצה ועכשיו הוא עומד ולא בדיוק יודע מה לעשות איתה,
אני מסמיקה כשהאיש השמנמן סורק את הגוף שלי בעיניו. "שלך?",
הוא שואל בלי להסיר את המבט ממני. "קצת", מחייך מי שהיה לפני
רגע בתוכי. "שיהיה במזל", אומר השמנמן וצוחק. גם הוא מצטרף
לצחוק.

באולם מהדהדים צלילים של טראנס. הבאס דופק בראש ביחד עם הוודקה
וכולם רוקדים, מישהי ברחבה מעבירה ג'וינט, הכלה לוקחת כמה
שאכטות וממשיכה עם צלילים הפסיכודליים. "מטורף", אומר מישהו
ומוריד חולצה, מרוב שחם.

אני רוצה ללכת, אני כבר החלטתי ללכת, אני ממש קרובה ללכת.
אני נשארת.
אנחנו מזדיינים שוב. הוא מציע לי סיגריה."זו הראשונה שלי", אני
אומרת לו ומחייכת כשאני מוציאה אותה מהחפיסה. הוא מחייך אליי
בחזרה. "שיהיה במזל".