לכל אשר אהב -
... תאר לעצמך אתה יושב לך שם על המרפסת
ומולך למטה כביש החוף ובסיס השייטת והבתים של עתלית ומגדים
והשדות הירוקים ומטעי הבננות והעפרים החומים
ושום דבר אחר או שונה לא קורה
בסיפור אגדה רחוקה שסופרה אי פעם מישהו יושב על המרפסת
שם בקיבוץ ההוא שעל רכס ההרים שבקצהו עיר הנמל היפה והרחוקה
ולמטה מתמשכת רצועת החוף וישוביה ומבצר ימי עתיק ומטעים של
בננות
וציוץ ציפורים בשדות החורף...
אני
כזה אני
ראש
ועל הראש שערות בהירות
ועיניים
ואף צרוב משמש
וחיוך רחב
וצוואר
וכתפיים
ושתי זרועות שריריות
וחזה של ברזל
ומתחת
מתחת לחזה
מתחת לצלעות
לב
לב אדום
לב אדום כחול
שאוהב
ואני אומר לך שאני אוהב אותך
ואת לא מאמינה לי
ואני חוזר ואומר לך שוב ושוב
ואת ממאנת להאמין לי
ואת בוכה
את לא מאמינה לי
עד כמה
אני אוהב אותך
יעלי שלי.
ויום אחד נקרא ג'ונתן על צוק סלע הר גבוה נישא
להתייצב לפני האלוהים.
והועמדה בפניו הבחירה
בין האהבה
לבין התעופה...
ואם הייתי זה אני
לא היססתי הרבה
במהרה פרקתי מעלי מוטת הכנפיים
וכשדמעות בעיני (לא אכחד)
השלכתין מטה לתהום
הרחק
הרחק...
אני שעמדתי לבדי בדממה על הדשא
אני שראיתי דקלים ירוקי עטרת מתנודדים ברוח
אני שראיתי כרי-דשא נרחבים של פארק נטושים
ועננים של גשם שעומד לרדת הולכים ונערמים
וגלי האגם ההולכים ומתגבהים ברוח
ודיגלונים בצהוב ובכתום ובירוק מתנופפים על מקלות עץ
ואישה יחידה פוסעת על השביל לבדה
וזוג צעירים מחובקים ממהרים ושומר בית הסירות
אני שראיתי ממול מעבר את אורות העיר בין ערביים
רגע לפני שהשמש נעלמה ומטר ניתך משמים
אני שנשמתי את ריח הכרך על מיליון מיליוני אנשיו
בערבו של חורף ערב שנה חדשה...
אז, אחרי הסרט, נלך יחד חבוקים לאורך הטיילת בתל-אביב של שנת
2005.
ונרד אל החול ליד המים, ונחלוץ סנדלינו, ואת תאחזי ידי בידך
בשלווה אוהבת.
ועל הכביש תשייטנה מכוניות מתל-אביב ליפו, ומיפו לתל-אביב,
ויאירו המועדונים והמלונות,
ובנייני העיר, ואנשיה.
ומקץ שעה קלה נעצור מפסיעתנו וניסוב ונביט אל הים ואני אחריש.
ואת שליבך לי, מקרוב מקרוב ברוך תשאליני, מה היה לך ששת?
ואת תשאליני ברוך מה היה לי
ואני אחריש...
וכשירד הערב בפעם האחרונה על האצטדיון
הוא יצא בפעם האחרונה להקיף את המסלול.
השעה היתה בסביבות שמונה ושלושים
וכבר לא נותר איש ביציעים.
כמה שחפים חגו כה וכה באוויר
מטוס סילון יחידי פילס דרכו בשמים וקולו לא נשמע
והשמש חציה מעבר לאופק, חציה מעליו, צבעה אדמומיות בהירה
בתוך האפילה שעוד רגע השתלטה סביב.
איש לא קם ממקומו ושריקה לא נשמעה
ולא היה שם מישהו שיותר מאוחר היה יכול לספר הכל
אך בשמים למשך כמה שניות ארוכות עצרו האלים נשימתם.
אחר כך כשחשכה כבר שררה סביב
הוא ארז לתיקו את הנעליים ובגד הריצה השחור
סרק את שערו הרטוב לאחר המקלחת בחדרי ההלבשה
חייך לעצמו מבעד למראה
ויצא מבעד לפשפש בגדר
אל העיר - הכרך
ואורותיו
והלילה שניצפן לו.
הבט ברכס ההר העולה ומיתמר מולך
הבט בירקות היער והצמחיה הסבוכה
הבט בעיר המטפסת על ההר
ראה את הבניינים הלבנים והגבוהים המזדקרים אל קו הרקיע
ראה את קוי הרכבלים והחשמליות
הבט ברצועת חוף הים הזהובה המתמתחת ונמשכת הרחק הרחק
דרומה לרגלי ההרים מרוצפת שדות ומטעים.
לעת ערב עושה את דרכה השמש מעבר לים אל ארצות רחוקות קהיליות
נעלמות
ומטוס סילון יחידי מפלח את רקיע השמים גבוה גבוה מערבה אל מעבר
לים וקולו לא נשמע.
עם רדת החשיכה נצתים בזה אחר זה אורותיה של העיר
בקול נפץ עז לא נשמע מרמזים לקראת הבאות
הו אז הגיע שעתו של הלילה.
ובלילה אחד של שלהי הקיץ
באחד מהפאבים באחד מאותם רחובות יפים המטפסים במעלה ההר
לרגע קט בהרף עין
מגולם גורלה של האנושות כולה
גורלנו כולנו
חיי.
ואז, בערב הנעילה של האולימפיאדה
כל זוכי המדליות יצאו לפאבים להשתכר ניצחון.
ואני לא יצאתי איתם.
אז, לאחר הנעילה
חזרתי לביתי שעל ההר בסאן-פראנסיסקו, מול הים, מעל העיר.
חלצתי נעלי הריצה מעל רגלי, ופשטתי בגד הריצה, וגילחתי את
שערות ראשי.
טלפנתי אלייך לניו-יורק, ואמרת שאת יוצאת.
אכלתי מעט בשר, ומקץ כמה שעות הגעת.
ישבנו במרפסת הפתוחה, ומתחת התנוצצו אורות העיר, ושפתתי על האש
קפה שחור סמיך עם הל.
הגשתי קערה עם אפרסקים רחוצים, וכד מים ושתי כוסות, ושתינו.
אחר ערבבתי סודה צוננת עם וודקה וקרח, והוצאתי מכיסי שקיק טבק
לח בניחוח תפוחים.
שמענו להקות של סוף שנות השישים, של החוף המערבי, וממרחק
נשתברו גלי האוקיאנוס השקט - הניצחי.
ובשלוש, כשהעיר כבר כמעט כולה נמה, ובכל היה שקט ודממה
קמתי ממקומי, אחזתי בידך המושטת אלי
והובלתי אותך לחדרי המסוייד לבן ולגמרי ריק
מלבד המיטה הרחבה - הצחורה.
ובבוקר, מוקדם מוקדם
עת משאיות עמוסות פרי ינהמו על הכבישים
ושמים חיוורים וצלולים ישתקפו מעל ההרים
אחרי שהאהבה מוצתה
והאלוהים
הגיעו חיי אל קיצם.
אי שם, רחוק רחוק, במקום אחר, אני רואה את כולנו
כולנו רוקדים על גבעה ירוקה לצלילי מוזיקה רכה
ושמחה...
וכולנו ברמת תודעה גבוהה משאפשר להגות, אני
יודע
וכולנו יפים משאפשר לשער וביחד והאהבה...
ומי שרוצה יכול לצאת לרגע מהחבורה
ולרוץ כאוות נפשו
בין הפרחים שבמורדות האחו, ובין
החורשות והעצים
אל חוף הים או ההרים...
ובשמים התכולים עננים קלים
ושמש רכה זורחת בינהם
ורוח מערבית נושאת ומביאה
עימה את קצף משברי הגלים
בהתנפצם אל חופים לבנים
המישתרעים לאינסוף...
שם בהרי הכרמל, ליד קיבוץ בית אורן, בקרחת חשופה, בהמשכו של
רכס מיוער
יריתי בעצמי למוות.
לא על המצוק ההוא בצפון שם נולדתי
מעל עמק החולה וישוביו הפרושים למטה, היכן היינו משקיפים עת
הייתי ילד
ואמרו שהאדון שיבוא הוא איש מהגליל
ואני עזבתי את שכה אהבתי בילדותי ולאורך שנים
לרצועת חוף עתלית וישוביה מלמטה, והים המתמשך למרחקים כסימן
שאלה שאין לו סוף
ובלילה אחד של קיץ מאוחר נסעתי לבדי מזכרון יעקב ליוקנעם
ונסעתי בארץ זרה ונהדרת, על הכביש הרחב והטוב, בין גבעות
מיוערות וחשופות
ולא יכולתי לפענח לעצמי באיזו ארץ בדיוק מדובר ולאן הדרך
מובילה
ועוד לפני הצומת שמאלה הבנתי בכאב
שהרי לעולם אשאר כה בודד בתוך קיצרות ראייתם של בני-האדם
ושכל זה כל-כך חסר טעם וסיכוי
ושמתי אז את דרכי בלילה המאוחר אל המקום שכה אהבה נפשי
למות שם ולנוח על משכבי בשלום.
היה זה יום חורף. חמישי לינואר.
בימים האחרונים ירדו בארץ גשמים כבדים וממושכים, והשתרר קור
עז.
היום מעט מעט שכחה הסערה, אך עדיין מדי פעם טיפות גדולות של
גשם נשרו או ניתכו אל הארץ,
והשמים היו מכוסים בעננים כבדים וכהים, בדיוק כמו שהיה צריך
להיות.
השעה היתה שעת צהרים מאוחרת.
בכביש החוף פניי לחיפה, לפני מחלף עתלית, אט אט האטתי מנסיעתי
עד שעצרתי.
האעלה להר הכרמל, בדרך העולה לבית אורן?
האסוב פניי ואפנה לכרך הגדול והמופלא של מרכז הארץ?
האמשיך בכביש בואך חיפה, העיר היפה?
אנא אפנה? מאין יבוא עזרי?
שעה ארוכה התלבטתי והתחבטתי בבעיה.
לבסוף באין תשובה, מהסס המשכתי, מעט צפונה בכביש,
לאחר קילומטר או שנים החניתי רכבי בצד הדרך,
חציתי רגלית את כביש החוף,
והגעתי לחוף הים.
על החוף הרטוב, לאורך הים, ברוח הקרה, פסעתי אט אט, פניי
צפונה.
מימיני נמתח רכס הכרמל, מעט מעט משתפל בואכה חיפה העיר המטפסת
עליו.
רגליי דרכו ברצועת החוף של ישובי חוף-הכרמל ועתלית.
עצרתי מפסיעתי, והבטתי ממושכות סביב.
מאין יבוא עזרי?
היה זה יום חורף, חמישי לינואר,
ואני כרעתי על ברכיי בחול הרטוב,
ברצועת החוף של ישובי חוף-הכרמל ועתלית,
מול ההרים, מול הים, והרוח הקרה,
מול העיר חיפה המטפסת על ההר תחת השמים הכהים,
ובכיתי.
שעה ארוכה כרעתי על ברכי, הלטתי פני בידי, ובכיתי.
והדמעות שלי, שזלגו במורד לחיי, ברוח הקרה שנשבה מהים,
נשרו אל החול הרטוב, ונספגו בו, כלא היו.
מעבר לכל הסיפורים המתקיימים בו זמנית בגלגל הזה
המסתובב ללא הרף ובו אנו חיים
קיים אני בנים# נפרד משלי במקביל ללא הרף (Thread #)
מדווש באופני מסע ברחבי העולם עם הרוח.
אנשים מתים
ונולדים שוב לאותו סיפור של עצמם או לסיפור אחר.
הזמן מתקדם קדימה
אך יחד עם זאת נשאר לעולם אותו זמן עכשווי.
כאן, אחר שאמות
אוולד שוב באותו מקום בדיוק
באותו זמן בדיוק, ואני.
שם, אינני מתבגר
תמיד אני בן מעט יותר מעשרים וחמש
מעט לא מגולח, ובגדי מעט מאובקים.
יש בכך עצב רב בפרידות הללו מאהובותי אליהן לעולם אמשיך
להתגעגע
אך אני, אני פשוט מדווש לי ללא הרף
שמח, וחיוך רחב על פניי הנוטפות זיעה
עם הרוח
במרחבים
על פני האדמה הזאת...
יום יום בשעה שש ושבע,
ויותר מאוחר עם התקדמות הקיץ אף בשמונה,
היתה השמש שוקעת במערב מעבר להרי צפת והגליל המערבי
וצובעת את השמים בדם פצע פתוח.
ואנו היינו ישובים אותו זמן על הסלעים במדרון הטרשים שמעל
הירדן
מקבלים את החושך היורד בשתיקה.
מקץ שעה ארוכה, לאחר שדומה היה שתם הכל
היינו צועדים בשתיקה באפילה שהשתלטה סביב
בשביל ובדרך העפר חזרה אל הקיבוץ.
באותם לילות, באותו קיץ, אותה שנה
בצפון הארץ הבליחו מליוני מליוני פעימות של אור
השתקפויות של חיים שוקקים
מליוני מליוני הזדווגויות,
השתקפויות של תרבות אנושית.
בכבישים החשוכים בינות לישובים המוארים
בין ההרים והעמקים
נשמנו את אויר הלילה הקיצי, ואור הירח והכוכבים שממעל,
והעננים הקלים ששיטו בשמים כה וכה.
בבתי-קפה ובתי-תה, בפאבים וקיוסקים של שנים שלושה שולחנות וכמה
כסאות
במפגשי דרכים, בתחנות דלק, בחניונים או עיירות וישובים קטנים
בצפון הארץ,
פגשנו אנשים של לילה, ונערות ונשים של לילה,
בבתי שתיה קטנים, בשתים ובשלוש אחר חצות,
ישובים על כוסות קפה שחור, או משקה חריף ובירה,
מסרבים להנתק מקסמו של הלילה החם והקריר.
יחד, שתינו ו...
...כמו בסיפור אגדה נעלמת שסופרה אי פעם
אגדה מסתורית וקסומה,
אגדה רחוקה...
יחד (בתוגה מה) ניסינו...
..כל היופי והקסם שאין לו די
אין ולעולם לא יהיה לו פיענוח...
יום יום בשעה שש ושבע,
ויותר מאוחר עם התקדמות הקיץ אף בשמונה,
היתה השמש שוקעת במערב מעבר להרי צפת והגליל המערבי
וצובעת את השמים בדם פצע פתוח.
ואנו היינו ישובים אותו זמן על הסלעים במדרון הטרשים שמעל
הירדן
מקבלים את החושך היורד בשתיקה.
שם מעבר לאופק
הם עדיין נאבקים
שועטים במדרונות סבוכים וקצף פיהם מחרחר
אני יודע שעד כה טרם השגנו דבר
אבל שם מעבר לימים אחרים
עדיין התגעשות בהמית מזנקת שוב ושוב בעקשנות
כנגד חומות בזלת זקופות
ויום אחד
יום אחד
היא תצא לחופשי
ולבסוף
ביני לביני
(וביני לבינו)
הבנתי...
בראשית ברא אלוהים
את השמים ואת הארץ ...
הנה אני ניצב מתנשם ומתנשף ורק ראשי מציץ מעבר
מעבר לרכס מעבר למדרון הנמתח מטה תחת רגלי
משתרעת העיר המרווחת
בתי שיכונים לבנים ומדשאות
ורצועת החוף והים
והעננים בשמים והרוח
אי שם בתחילת שנות השישים
ביום יפה של חורף...
נראה שמדובר בחיפה
או שבאחת מעריה של ניו-זילנד
או שבאחת מהערים לאורך הרי החוף של קליפורניה או אורגון
ויכול להיות גם שמדובר בארץ אחרת (אין ויש לכך חשיבות)
והכל הכל אותו הדבר
וכולנו שם באותו מקום
זוגות זוגות
ואהבה
ונישואים
ומשפחות
וילדים קטנים
וכלבי קוקר-ספניאל ותוכים
ובירה תוצרת חוץ וסיגריות
ופאבים ובתי קפה ושוקולד
ואמיר היפה של המחזור ונועה
ועבודה קשה וטיולים וחופשות
ויום העצמאות והרים וקיבוצים
וסתיו וחורף וקיץ
ואביב
ויום שישי אחר הצהרים על גוש דן, בתל-אביב
אי שם בתחילת שנות השמונים, ביום יפה של חורף
ויום שבת, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם
וישבות אלוהים מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות
ומטוסי סילון וגורדי שחקים
וניו-יורק ופלרמו
וביבי אנדרסון
ואני...
וביני לביני
(וביני לבינו)
הבנתי לבסוף
והסכמתי
והכל ברור וידוע
אין בכך כל ספיקות
ורק לספר אודות
אינני פשוט אינני יכול
(אולי זה אף אסור)
כל מה שהיה
וכל מה שהיה צריך להיות.
ולאחר היה...
אני ילד מקיבוץ רמים.
בכל יום שישי אחר הצהריים
אני יוצא עם אבא ואמא
ועם מיכל ויערה ורועי הקטן
אל הצוקים
מעל עמק החולה וישוביו הפרושים למטה
להשקיף באוויר הצלול והנקי והשקט מול החרמון.
בלילות החורף רוח קרה שורקת בין עצי האורן שבבית הקברות
והכוכבים נוצצים בעוז מבעד לאויר הצלול והנקי.
מידי חורף או שניים יורד שלג
ועוטף את ההר בכסות לבנה.
בחורשות סביב לקיבוץ
פורחות כלניות ורקפות
ומיני פרחי חורף בגוונים עדינים
בין סלעי ההר הלבנבנים
במצעי העלווה הלחה מחטי האורן
והטחב הירוק.
... ויום אחד
אולי בעוד שנה או אולי בעוד שנתיים
אתקשר אלייך פתאום
ואשאל אותך אם את רוצה לצאת איתי לסרט.
ואת בשמחה תסכימי תסלחי לי
כאילו מעולם לא נפל בינינו דבר.
ואחר ההצגה
נפסע יחד חבוקים לאורך הטיילת ליד הים
ואת תאחזי ידי בידך בשלווה אוהבת
כמו מאז ומתמיד היה.
מאז ומתמיד
היה.
ובני רשף
- יגביהו עוף
ואשר יבחר היכן
- יגיע
וככל שיותר חתחתים
- רחוק יותר יעבור
ולבסוף הרי ברור וידוע
- אין בכך כל
ספיקות
ואת האמת
- הוא לבדו יודע
כי אני קבעתיה
- אהבה
אני אוהב אותך.
את העיר שלי.
את הפארקים המוריקים והרחבים, המדשאות המטופחות ורחבות
הידיים,
האוטוסרדות מרובות המסלולים, המחלפים הנוחים, החשמליות וקווי
המתח הגבוה.
אני אוהב את רבי הקומות הלבנים ומגדלי הזכוכית הכהים המיתמרים
לשמים,
את צלחות הלווינים, אנטנות מרכזי ההיי-טק, ומרכזיות הטלפונים
הסללורים,
את רובע האומנים, איצטדיון האתלטיקה ואתר הקונצרטים הפתוח.
אני אוהב את הקניונים המפוארים, ומסעדות העולם הגדול והאוכל
המהיר,
ואת הסירות הצבעוניות המשייטות בנהר ובאגם ליד היער,
והדרך בה מטפסים הכבישים, והרחובות היפים, במעלה ההר,
והבתים הפרטיים, והאחוזות, והגינות, והנופים הנגלים ממעל
ומשתקפים.
אני אוהב את קירבתו של שדה התעופה הבין לאומי הסמוך, ומטוסים,
ורצועת חוף ים זהובה, ואוניברסיטאות ירוקות ומודרניות,
ומדרחובים ובתי קפה,
והרי חורף מושלגים הניבטים הרחק הרחק באופק לאורך מאות
קילומטרים מתמשכים.
אוהב אני את השכונות הדרומיות ומסעדות הפועלים
את שוק הפשפשים והנמל הישן, שווקי הבשר התבלינים והמעדנים
המגוונים,
את מרכז העסקים והבורסה ביום, ושוק הזונות בלילה שהוא גם שוק
של סמים.
כן, יצא שבקרתי אצל זונות לעיתים, סתם כך מסקרנות, או מבדידות
וניסיתי גם פעם כמה סוגים של סמים.
אוהב אני לילות קיץ לחים במועדונים אפופי עשן, ניחוח זיעה
חמוצה, ובשמים,
גברים בעור שחור נזרקים לקול מוזיקת רוק אוונגרד, מתפוצצים,
נערות במיני הדוק, מגפיים וקעקועים, מחפשות ריגושים.
אוהב אני את הנעורים האלה והשיטוט האינסופי ממועדונים לפאבים,
ושתיה חריפה ובירות וסיגריות ושתיה שוב ושוב,
וסקס עם בחורות ללילה,
וסקס קשה אני אוהב, ורך, וסקס אוראלי, ואנאלי,
וסקס חופשי אני אוהב ללא אמצעים.
במיוחד אוהב אני מין עם נשים שמנות,
כן, אוהב אני מין.
לעת אחר צהרים אוהב אני להתחיל בריצה מפרכת לאורך הים או מסביב
לאגם ביער,
לענות את עצמי להכאיב עד זוב דם ולצעוק עד שאינני יכול יותר
להמשיך.
אינני יכול להמשיך.
לעת ערב אוהב אני להתחיל באחד מאותם פאבים של מלחים ליד הנמל,
עם בקבוק קוניאק, נקניק מתובל, מאפה בית מתוק, וכוס קפה חזק
וחריף.
לעת רדת לילה אוהב אני להתחיל באחד מאותם פאבים יפים במעלה אחד
הרחובות הצרים
המטפסים במעלה ההר בעיר הצפונית.
במרפסת הפתוחה אני לוגם בצימאון בירה קרה מאוד מתוצרת
סקנדינבית
ומעשן.
ממולי משתרעת העיר מנצנצת ברבבות רבבות אורותיה, אלפי אלפי
סיפורים,
גולשת אל הים האפל בחושך, נבלעת ונמוגה במרחקים.
ואני חושב ומרגיש. מהורהר.
אני מעורער.
אני אוהב את עינייך השחורות והאוהבות הניבטות מולי בהשתאות
ובהן בהן משתקף כל זה,
ניבטת מולי העיר האהובה שלי.
פה ליד השולחן את יחד איתי עכשיו,
שערך השחור מסופר קצר,
גוון עורך כהה,
ופנייך יפות בעיני, יפות מכל אשר אי פעם אראה.
בצפת קבעתי את מקום מושבי.
שנים שוטטתי באזורי הגבעות המשתרעות בין ואדי-עארה
לואדי-מילק,
ובאזור הגבעות, שיפולי הרי הכרמל הדרומי שבין אליקים
לכרם-מהר"ל.
עשיתי את דרכי במישורים המוריקים לעת חורף של הנגב
הצפוני-מערבי,
חציתי את עמק החולה ומישור החוף של עתלית, ואינספור פעמים
חקרתי את הרי הכרמל ומורדות הרי הגליל המערבי עד הים,
ולא מצאתי מנוחה לנפשי.
אינני ישן בלילות.
מחפש אני בסימטאות העיר הישנה ובבתי הקברות ובתי המדרש
מקובלים.
כל שעה משעות היום מזהה אני בדייקנות לפי ריחה המיוחד לה
כל יום במשך עונות השנה מזהה אני בדיוק לפי צבעו המיוחד לו.
אינני עושה מין לעולם שלא למטרת אהבה או הפריה
אינני מעשן או שותה קפה או אוכל בשר
- אני ממתין.
לאחרונה האירו אזורים נרחבים במדרון המערבי של העיר
ושוב השיטוט בלילה באזור בית הקברות והמקווה איננו מפחיד
כבעבר.
בלילות אני צופה למרחק
אל השמים הצלולים זרועי הכוכבים
ומחכה.
אני נזכר ומהרהר בכל הדברים ששמעתי עד היום מאז היותי ילד,
ואני יודע.
זה אני.
... ישבתי שם למעלה על גג הבטון והקשבתי לשקט
שמסביבי,
שקט שלא היה דומם אלא עירוב קולה של הרוח,
וקול מטוס סילון גבוה בשמים,
ומכוניות הנוסעות על כבישים הרחק למטה,
וקריאות רחוקות מאי שם,
וכל הקולות, הרחוקים יותר והרחוקים פחות,
נישאו והתערבו בשקט בלא יכולת להפריד ולהבחין
ביניהם.
הבטתי לכל הכוונים,
הבטתי בשדות הקטנים והרחוקים, בכבישים שרישתו
את הארץ,
בישובים שמסביב,
אלה שיותר קרובים, ואלה שבקושי זיהיתי במרחק,
קיבוצים, מושבים, כפרים ערבים ובדואים,
עיירות,
הבטתי לעבר הנקודה המרוחקת שנראתה מטושטשת מעט
של קצה הכרמל המערבי
עליו מטפסת העיר חיפה,
ובשמים רחוק וגבוה פילס מטוס סילון דרכו אל מעל
הים הרחק במערב.
הבטתי לכל הכיוונים שעה ארוכה,
אל קווי האופק, פני השטח הירוקים והחומים,
השמים הצלולים של יום החורף הבהיר,
והרוח... | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.