רועי היה ארנב שנולד בעין-בדא,
בין מושב נהלל לקיבוץ רמת-דוד שבעמק יזרעאל.
גבעה קטנה בלב השדות נטועה אורנים,
שיחי פטל, תאנים, משוחות צברים, מעין, ונחל קטן.
שבעת אחיו ואחיותיו של רועי עזבו את ביתם עם הגיעם לפירקם,
רועי נשאר עם אימו בבית ילדותו.
את אביו מעולם לא הכיר רועי, היה האב ארנב נודד מהגליל,
מאמו התייתם רועי עם הגיעו לבגרות (של ארנבים), לאחר אי זמן.
רועי היה חביב על הבריות, והבריות היו חביבים עליו,
רבים משוכני עין-בדא היו מידידיו של רועי,
בנועם ושלווה העביר הוא את עתותיו.

כל שנה בסוף הקיץ לקראת הסתיו, אחר הצהרים,
היתה השמש נעה בשמים אט אט אל מעבר להרי הכרמל
היתה נושקת השמש לרכס ההרים שנמתח ממערב,
היו השמים נצבעים גוון בהיר - אדמדם.
עם רדת הערב היתה נושבת רוח מעט מעט קרירה, מוצאה מהים,
לאורך העמק היתה נושבת הרוח, לרגלי ההרים.
בחורפים היו נאספים ונערמים מרחוק עננים כהים,
עננים כהים מעל לרכס ההרים שממערב,
גשמי ברכה היו משקים אז את אדמת העמק החומה והשדות הירוקים.

ויום אחד, ממש בסוף הקיץ, רועי קיבל את ההודעה,
קיבל רועי את ההודעה שחיו עומדים להסתיים עם הסתיו.
היה עצוב מאוד רועי, נפרד מידידיו שאהב,
דמעות עלו בעניו, כשהרהר בחלוף ימיו.
אחר שהסכין רועי לרוע הבשורה, חשב לעצמו כיצד,
כיצד יעביר את כמה ימיו האחרונים שעוד נותרו לו עד בוא הסתיו.
הארנבים בני מינו של רועי היו יוצאים אל השדות
למות שם עם היוודע להם בוא זמנם,
אך רועי, לאחר שהפך והרהר ארוכות בדבר,
לאחר שרבות התלבט, הגיע לבסוף לידי החלטתו,
הו אז, שם את פעמיו להרפתקה האחרונה (והיחידה) שעוד זימנו לו
חייו -
רועי לקח מעט צידה עטופה בצרור על שכמו,
ויצא בפעם הראשונה (והאחרונה) מחוץ לאזור ילדותו, לכיוון
מערב.
רועי יצא למסעו האחרון אל מעבר להרי הכרמל.  

כה הלך לו רועי, בשבילי העמק, בדרכי העפר,
לפניו נגלו נופים חדשים אותם מעולם לא שזפו עיניו,
פני השטח עלו וירדו, ערוצי ואדיות וגאיות התפתלו בין השדות,
הדרכים והשבילים התעקלו בינות לישובי העמק של בני האדם,
ורועי נמלא פליאה מכל אשר היה חדש לו,
וכל העת שם פעמיו רועי לכוון מערב,
ובראשו עלה שיר ארנבים ישן את מלותיו שמע אי פעם, מהיכן:

לעת סוף הקיץ
לעת סוף החמה
שא דרכך אל מעבר להרי הכרמל.

בלילות סוף הקיץ
זהב פז כוכבים נוגה בעוז
הרחק במערב מעבר להרים.

לעת עלטה בחצות הליל
אז חסדו של אלוה
נוהר אל מעבר להר.

לעת סופה של אשמורת אחרונה
דממה עמוקה עוטפת כל
גורל עולמות תלוי על בלימה.

הו, אז
קרן שמש ראשונה תפציע מהססת
תפלח ממזרח מתוך האפילה.
הו, אז
יגלה מטה מכוון מערב
חזיון מצמרר שתוויו לא ברורים
עולם שלם יגלה מחדש
עולם שלם קדמון שאך זה נולד ומתארו בלתי נתפס.
עולם חדש.
עולם מופלא.  

לעת סוף הקיץ
לעת סוף החמה
שא דרכך אל מעבר להרי הכרמל.
לעת סוף הקיץ
לעת סוף החמה
לעת סופה של אשמורת אחרונה
תגלה  לנצח האהבה...

ליד קיבוץ יגור, החל רועי לטפס במעלה ההר,
מתנשם ומתנשף מעוצמת המאמץ כמוהו מעולם לא ידע,
מרוצה מהתחושה הפיזית החזקה שפעמה בו
(כמעט רוצים היינו להגיד מאושר...)
לבסוף, עם הגיעו אל גב ההר, ליד עוספיה, עצר רועי ממרוצתו,
ונפנה להביט במרחקים הפתוחים שנשקפו הרחק הרחק מולו,
לכוון צפון נשקפו המרחבים הפתוחים, מזרח וצפון-מערב.
רוח קלה יבשה של סוף הקיץ נשבה בפסגה,
הרווה רועי צמאונו בפלג מים אי שם,
סעד את ליבו בפעם האחרונה, ופנה לדרכו,
החל לגלוש במורד המתון על גב ההר לכוון מערב.
שעות אחר הצהרים התקדמו, החלו לפנות את מקומן לערב שרד,
חצה רועי את רכס הכרמל לרוחבו, והגיע לקצה ההר.
בסוף דרכו ניצב רועי על משטח סלע חלק,
שם מסתיים גב ההר לכוון מערב.
מתחת השתפלו ונפלו צוקי סלע תלולים,
הלאה משם הלכו ופילסו את דרכם וואדיות רחבים עמוקים,
מטה מטה פילסו דרכם הוואדיות, עד אשר הסתיימו במישור כהה, ארוך
וצר,
נימתח המישור הרחק מטה לאורך מים כחולים כחולים, גדולים
ועמוקים -
הפלא ופלא! הלא היה זה הים...


השמש השתפלה ונטתה מטה, הרחק הרחק מעל הים,
צבעה את דרכה באדמומיות בהירה וגם כהה בשמים.
אט אט התגנבה האפילה בשקט, כגנב, מכוון מזרח,
אט אט החלו להחשיך פני השמים.
רועי ניצב במקומו מופלא ומשתהה, משותק, ללא יכולת לזוע,
אט אט יבשה הזיעה מגופו, עם שהחלה לחלחל בו תחושה עצובה,
תחושה עצובה מעין כמוה חלחלה ברועי, רק שאת הסיבה לה לא
ידע...
אחר אחזה ברועי צינה (לא אופיינית לתקופה זו של השנה),
התיישב רועי על סלע לבנבן, והתעטף בצרור הבד שנשא על שכמו.
חשיכה החלה להשתרר סביב ושקט הס.
רועי הביט מטה אל ערוצי הנחלים,
הנחלים התפתלו בדרכם אל רצועת החוף הצרה והכהה.
הרחק הרחק בדרום החלו שלל אורות מרוחקים מרצדים
מרצדים באפילה שכמעט השתלטה על הכל,
שם ידע רועי שוכן הכרך הגדול של בני האדם,
שמעו של הכרך הגיע פעם אל אוזניו.
מעט מצפון בהמשכה של אותה רצועת חוף ארוכה,
החלו ניצתים אורות בהירים של עיר קרובה ויפה,
שמה ידע רועי הוא חיפה.
אותה עיר מסתבר עלתה וטיפסה על הרכס, מעט צפונה משם בהמשך גב
ההר,
ההר עליו ניצבו רגליו של רועי...
צר היה לו לרועי, צר היה לו על כל מה שקרה איתו, ועל כל מה
שהיה,
על כל הקורות אותו צר היה לו לרועי, ודמעות חנקו את גרונו.
לרגע עלה בו פחד ברועי, מכל אשר עוד זומן לו ולא ידע מה...
ממושכות הביט רועי באפילה,
ברצועת החוף אשר נמתחה אי שם למטה מולו, מול רכס ההר, מול
הים.
נשא רועי את עיניו אל גוש ההרים הכהה שהלך וגבה,
נימתח גוש ההרים הכהה ממנו והלאה בואכה העיר היפה של בני
האדם,
ובשמים שהלכו והאפילו כבר עלו וזרחו כוכבים ראשונים,

והנה לפתע,
אימץ רועי מבטו מטה בחשכת המרחק,
ולרגע היה נדמה לו, תפסה את עיניו בהירותה של פיסת חול זהוב,
דיונה רחוקה זהובה שהוארה באפילת החוף הרחוק...
אימץ רועי את עיניו (כבר כמעט שרר חושך מוחלט),
ואכן הוא לא טעה,
אי שם למטה ממול, מעט הלאה,
החלה חלקת חוף זהובה ללבוש צבע של זהב,
והפלא ופלא בתוך רגעים מספר, עם נפילתו האחרונה של הלילה,
ניצתה אותה חלקת חוף באור בהיר וזוהר.
בוא אלינו, שמע רועי את החול הזהוב מזמין אותו בקול לא נשמע,
ולא ידע רועי מיהו המזמין, או שמא המזמינים,
ולא ידע רועי מאין הגיע הקול אל אוזניו...
לגע או שנים הסס רועי בליבו שכמעט וקפא,
לרגע חש כמשותק ולא יכול היה למוש ממקומו,
אך אז התעשת רועי וקם, גופו מאובן,
ממקום מושבו על הסלע הלבנבן קם,
והחל לגלוש במורד הצוקים התלולים מטה מטה,
אל עבר הנחלים שהתפתלו אל החוף הזהוב, המואר, אל הים.
וככל שהתקדם רועי בגלישתו, כן האיץ במרוצתו,
והרגיש רועי שמפעם בו איזה מין מרץ בלתי מוסבר,
שדחף אותו עוד ועוד קדימה במרוצה,
בין השיחים הסבוכים והצמחיה הצפופה שבערוצי הנחלים,
מטה מטה, אל חוף הים הזהוב,
ובראשו עלתה שוב המנגינה הישנה אותה שמע פעם, אי משם -

לעת סוף הקיץ
לעת סוף החמה
שא דרכך אל מעבר להרי הכרמל.
לעת סוף הקיץ
לעת סוף החמה
לעת סופה של אשמורת אחרונה
תגלה לנצח האהבה...